אני לא יודעת מה לכתוב. כל מילה שאני אכתוב בבלוג שלא קשורה למלחמה או לקרבנות אדם אלא לשגרה המבורכת שאני חיה בה רחוקה מהחזית נכון לעכשיו ואולי גם נכון לאחר כך היא מרגישה לי נתעבת. רחוקה אבל אולי קרובה. אף פעם אי אפשר לדעת איפה בעצם החזית. בשביל אדם שחי בחו"ל אולי גם אני בחזית.
ומצד שני לא לכתוב על המלחמה? אם בלוג הוא תיעוד של החיים שלנו כאן אז גם המלחמה היא חלק מזה. אצלי לפחות היא משתלטת על לוח השידורים עד שאני מחליטה לראות את "דונה פלור ושני בעליה" בלי תרגום לשום שפה ולהמהם לעצמי: היי, הייתי שם בסלבדור דה בהייה זה נשמע כמעט כמו, היי הייתי בשיעורי הבישול של דונה פלור.
שני הבעלים לא מציאה גדולה. לאחד יש גוף נפלא אבל גם שיער בצבע בלונד לא טבעי ושפם ואטיטיוד של בטלן אגואיסט (ג'וזה וילקר קוראים לו. בטח ממוצא גרמני) והאחר רוקח מיובש וכרסתן וגם לו שפם. דונה פלור לעומת זאת יפהפיה (סוניה בראגה, לימים המאהבת הברזילאית של סמנתה בסקס והעיר הגדולה).הבנתי רבע מהעלילה וגם זה בזכות זה שזו הפעם השניה שאני צופה בסרט, קראתי את הספר והמשחק שלהם מיושן שזה אומר שהם מבטאים כל מילה בדרמטיות רבה.
עוברת ערוץ, מלחמה מלחמה מלחמה. בואנה אנחנו יודעים להיות אגרסיביים בצורה מפחידה. כולנו נתן בשבקין? כולנו זה כולל אותי?. ומצד שני טילים? שמונה שנים?
כן, לפי הערכים שאני מאמינה בהם אני אמורה להזדעזע מהכמות הבלתי נתפסת של הקורבנות בעזה ולגנות את ההתקפות המטורפות האלה (מי יודע כמה מאותם קורבנות פגשתי אז בביקור ההוא בעזה של הסטודנטים השמאלנים. שם רוב המשתתפים מצידינו היו בנות ומצידם בנים. עם מיעוטם הצלחנו ממש לדבר על המצב אבל היו שם כמה שבאמת כואב לי עליהם. לא שמרתי על קשר עם אף אחד. ) ומצד שני מהן האלטרנטיבות? להמשיך לתת לחמאסניקים לירות על ערים שלנו ולהסיר אחריות מהתושבים שחיים בטירוף הזה כבר שמונה שנים ? האם יש עם מי לדבר שם? אני לא מסוגלת ממש לגנות ויש לי יותר שאלות מתשובות.
אני מרגישה חצויה מאד ולכן אני מעדיפה לא לכתוב ולתחוב את הראש עמוק עמוק באדמה ולא לדעת כלום. תעירו אותי כשיגמר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
