המקום של ג'וליאנה

בעקבות מיב ניסיתי להזכר מה קרה בינואר 2006 שזה חודשיים לפני שפתחתי את הבלוג.

מסתבר שקרה המון:

בסוף דצמבר 2005 גיליתי שיש לי נולון בבטן רק שאז קראתי לו גריגורים על שם התינוק של תנינה. בינואר התחתננו ואני זוכרת את החתונה  בעיקר כמשהו ששמחתי שהוא נגמר אבל העיקר שהמשפוחה מרוצה. המון המון מתח.

מה עוד? זה היה סוג של נפילת מתח כי בנובמבר הסבתא רבתא שלי נפטרה בגיל 94 לאחר 8 חודשים בהם היתה בקומה. האשה שאני מחליפה בעבודה עד היום קיבלה אירוע מוחי ואקס שלי התאבד.

2006 באמת התחילה יותר טוב כי אחרי החתונה התחלנו לבנות את המשפחה הקטנה שלנו. חיפשנו בית גידלתי תינוק בבטן ובאמת אפשר להגיד שזו הייתה התאוששות גדולה.

ומצד שני האשה שהייתי אז הייתה מלאת חרדות ולא הרגשתי שאי פעם אהיה בשלה להיות אם. טוליו פחד מההורות יותר ממני אז הוא לא בדיוק שימש כתמיכה מורלית. אני זוכרת שהייתי מתעוררת באמצע הלילה בפאניקה מעצם המחשבה שעוד מעט אהיה אחראית ליצור הקטן שבתוכי. פחדתי גם שכל עול ההורות ייפול אלי כי ההורות של טוליו הייתה בעיני נעלם גדול.

והיום אני אמא לא מושלמת אבל פחות שואפת להיות מושלמת. שיחררתי את עצמי מהחרדה האינסופית שאני מזיקה לנפש הילד. אני מרשה לעצמי גם לא להיות מרוכזת בנולי כל הזמן. טוליו הוא הורה נהדר ושנינו מלאי אהבה וגדלים לתוך ההורות. עברנו את שנת ההסתגלות הראשונה והקשה ולפעמים אני אפילו מרגישה מנוסה מספיק כדי לתת עצות לאימהות טריות.

השתניתי ולא השתניתי אבל הוכחתי לעצמי שאני מסוגלת להיות אמא אוהבת ולגדל ילד נהדר ולאפשר לו לבטא את הנהדרות המולדת שלו.

וזה המון.