המקום של ג'וליאנה

יש בי קול קטן שקורא לי לחזור לכתוב. אני מרגישה שגם כשאני כותבת אני מאבדת קשר עם עצמי. אני לא מספיק משהו....

אולי זה שלב כזה שעוברים בלוגרים, פעם כתיבה בבלוג הייתה סוג של חגיגה פרטית והיום זה מין מלאכה כזאת ותחושה של חזרה על דברים שכבר נכתבו וכבר נאמרו. יש לי תחושה שגם את הפוסט הזה כתבתי המון פעמים.

אחת מהתכונות* שלי היא חוסר יכולת להשלים עם זה שאין לי את הלהט והחשק לכתוב ופשוט לשתוק עד שהלהט יחזור. ואז התגובה הראשונית היא כעס על עצמי.

* במקום תכונה רציתי לכתוב פה דפקט אבל החלטתי שאני לא יורדת על עצמי. כל תכונה שלי הופכת מיידית אצלי לדפקט וכל הזמן אני מתנצלת ולמען האמת זה נמאס לי. אני מי שאני והגיע הזמן שגם אני אקבל את זה.