כרגע הספר אריה הספריה המתוק מככב בראש מצעד ההקראות אצלנו בבית. הספר חביב מאד אבל יש בו דבר אחד שקצת מטריד אותי: הוא מנציח את הדימוי המקובע של הספרן החי לפי כללים ומאוים מכל שינוי וגם מגחיך אותו (אם כי בצורה מוצלחת). הספרן הזה מיוצג על ידי מר נקדי(שהוא כמובן נוקדן): הוא רואה אריה בספרייה וזה לא מסתדר לו כי "אריות לא יודעים מהם כללים ולכן מקומם לא בספרייה". גברת דפני המנהלת מבטאת גישה יותר ליברלית: אם האריה לא מפר אף כלל מותר לו להיות בספרייה ואף לעזור בעבודות קטנות. האריה שומר על הכללים פרט למקרה בו גברת דפני זקוקה לעזרה ואז הוא מפעיל את השכל הישר ושואג בספריה כדי לקרוא לעזרה.
אני אמנם לא עובדת בספריה אבל שונאת להיות בעמדה של זו שאוכפת את הכללים. לפעמים אני מרגישה שיש משהו מאד מנוגד בין מה שמצפים מספרן לעשות לבין האופי שלי. ספרן לדוגמא אמור להיות אדם מאורגן ומסודר עד כדי פדנטיות. אני אדם בלגניסטי גם מבחינה מחשבתית וגם מבחינה מעשית.
ספרן אמור להקפיד על כללים ואני חושבת שכללים נועדו כדי שיפרו אותם.
ספרן מפחד משינוים וכמו שאני (ורבים אחרים)רואים את המקצוע כרגע חובתו של הספרן להתעדכן ולבצע שינוים בתדירות גבוהה בעבודתו.לשמחתי רוב הספרנים שאני מכירה הם כאלה. הטכנולוגיה משתנה, המידע משתנה , הכול משתנה.
לפעמים נראה לי שהציפייה המובלעת מספרנים היא שהם יהיו שונאי אדם ומקפידים על דיסטנס ואני ההיפך הנכון.
וכל זה כדי לספר כמה שימחה אותי הכתבה שהראתה עד כמה אפשר לחרוג מהמקובעות המחשבתית. ועד כמה חשוב בספריות עירוניות לבנות דור חדש. לצערי מנסיוני האישי רוב העובדים הצעירים שכן מגיעים למערכת החנוקה תקציבית מתייחסים אליה כאל תחנת בינים בדרך לעבודה טובה ביותר. אפשרויות הקידום שם אפסיות, המשאבים מועטים וההתלהבות (אם יש) דועכת.
כרגע אני מנסה לחוות את הספרייה מחדש דרך עיני לקוח ובעיקר דרך עיני ילד. היופי בספרייה שלנו במודיעין הוא במרחב ובנגישות של הספרים לילדים קטנים. מפוזרים בספריית הילדים ארגזים עם ספרים קשיחים ו/או מרופטים והילדים יכולים לחטט בארגזים כאוות נפשם. הספרייה שלנו מאד נעימה. עוד לא יצרתי ממש קשרים עם הספרניות אבל יש פוטנציאל טוב.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
