המקום של ג'וליאנה

אני מנקה לפסח רק בראש. אני מדמיינת לעצמי את הסחיטה של הסמרטוט ואת הרעש של שואב האבק ואת הריח המזמין של חומרי הניקוי. ריח של יום שישי. וזה נשמע לי כמו כיף חיים ואני מבטיחה לעצמי שאני אעלה על הקרוסלה הזאת של נקיונות, רק הפעם ורק כי זה באמת מענג וכיף.

ואז אני מגלה את האומללות של אלה שלא יכולות אחרת, אלה שאני נוסעת איתן שפשוט לא מכירות את המושג לותר לעצמך, הן תגענה עייפות עד מוות מאלף ואחד הסידורים שלהן  (להן אין בלוג לתחזק, אני מניחה) והן פשוט תהיינה חייבות לרכב על המטאטא לארץ הניקיון.

אני מגיעה הביתה ושוכחת מכל ההבטחות ממש כמו שאני שוכחת  מההבטחה לעצמי שאוותר על הקפה של הבוקר. למה לוותר על סיפוק מידי, אני תוהה. ופשוט קורסת לי על הספה כי גם לקחת את נולי מהגן זה מעייף, מסע כומתה ממש.

אני אהיה אישה טובה יותר ביום אחר, אני אומרת לעצמי ומחזירה את עצמי למעגל ההבטחות . מחר, אחרי הכל , הוא גם יום.

וחוץ מזה גם הצורבת לא מנקה לפסח