לנצח את הסרטן
המסך הקטן אוהב טרגדיות, הן מצטלמות נפלא ומעוררות בציבור את התערובת המנצחת של בכי מטהר מחד ותחושת ה "מזל שזה לא אני" מאידך. ומצד שני להישאר עד שעה שעבורי היא מאוחרת כדי לצפות בסדרה על מחלת הסרטן שיכולה לעורר בי את התחושה שאולי מחר זו אני? ובכן, לא תכננתי להישאר אבל לגיא מרוז ואורלי וילנאי יש את היכולת הזאת לעורר עניין ולשווק נושאים קשים וזאת ללא עטיפת הצלופן המרשרשת. נשארתי
הסידרה עוסקת בדרכי המניעה ואיתור מוקדם של סוגים שונים של סרטן. המטרה שלה ברורה: לעורר את מודעות הציבור לביצוע בדיקות תקופתיות ומצד שני לעודד את מערכת הבריאות להכניס בדיקות מונעות כמו הקולונוסקופיה לסל הבריאות. הם פוגשים בין היתר חולים סופניים שלו היו מאתרים בזמן את מחלתם היו נרפאים. המסר חד וכואב.
גיא מרוז ואורלי וילנאי הם צמד טלוויזיוני מוצלח (יש לי תחושה שבעקבות העבודה המשותפת הם התאהבו גם במציאות). יש להם חוש הומור דומה (ושחרחר) והם מבינים אחד את השני. כמו כן הגישה שלהם היא: בואו ניכנס בנושא עד לרמה הכי פרטית שלנו כבני אדם. הם לא שומרים על הדיסטנס שלהם כעיתונאים . גיא עושה בדיקת קולונוסקופיה בשידור חי (ומגלה בשידור חי את הפוליפ). הוא מראיין את החברה של בנו לפני טיפול הכימותרפיה הראשון שלה. אורלי מלווה את דן סממה בחודשיו האחרונים כידידה ולא כעיתונאית חוקרת. הם מסוגלים לדבר עם החולים ועם הבריאים כשווים, אנשים שגם אצלם יכול להתגלות סרטן.
אני חושבת שסרטן זו אחת מהמחלות הכי מודחקות . אנשים מפחדים שיתגלה אצלם ולכן הם מעדיפים להאמין לתשובות החיוביות ולא לבצע בדיקות מעמיקות. התוכנית הזאת מראה כמה ההתייחסות הזאת מוטעית וכמה יש לנו מה להפסיד מהגישה הזאת והניעור הזה עושה משהו.כמו כן יש לי תחושה שגם מערכת הבריאות בארץ נסחפת לגישה של נתמודד עם זה כשיגיע ולא מקצה מספיק משאבים למניעה. אני מרגישה שהתכנית הזאת היא חובה. לא פחות.
וגם אריאנה מלמד כתבה על הסדרה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
