לפני כמה ימים לאחר שאספתי את נולי ראיתי ליד הגן קבוצת אימהות מהגן שדיברו על כל מיני נושאים שמעסיקים אותן (וקשורים יותר לילדיהן הגדולים). החלטתי לעמוד לידן כי הגעתי למסקנות ששיחות עם אימהות מספקות מידע שיכול להיות חיוני לי ואני רציתי את המידע הזה ורציתי עוד חברים לנולי למשחק. הילדים שיחקו ביניהם יפה. אחת מהילדות היא קצת טיפוס המנהיגה אבל היא בגיל שעוד לא תופסים את זה עד הסוף ומנצלים את זה לרעה . באמת ילדה מקסימה ולדעתי גם לנולי נחמד איתה. אז היא רצה בצעקות שימחה והילד האחר ונולי אחריה. כל זה היה ליד הגן וליד הכביש אבל הם שיחקו ברדיוס הקרוב אלינו. ראיתי שנולי קצת נגרר אחריה אבל גם אני קצת נגררתי אחרי האימהות. לא היה לי מספיק מידע לתרום לשיחה.ונולי נהנה. כל כך נהנה עד שהחליט ליזום מעשה פריצת גבולות או משהו כזה ורץ לכביש. אני שגם ככה הדמיון שלי עובד שעות נוספות צרחתי מהבטן צווחת פחד ורצתי אל נולי. אחת מהאימהות אמרה לי: "אל תבהילי אותו, תירגעי" והשנייה דווקא אמרה שהייתי צריכה להבהיל אותו כדי להניא אותו מלחזור על המעשה. אף אחת לא הבינה את הפחד הנוראי שלי.
אחר כך הלכנו אל הגינה ושם הן הסתדרו להן על הספסל ואני על הספסל השני כי לא הרגשתי איתן מספיק בנוח וגם רציתי להשקיף על נולי. בהתחלה הוא עמד בצד והסתכל בילדים הגדולים ששיחקו שם. פשוט התבונן ולא שיחק עם הילדים מהגן. הם מצידם היו שקועים בענייניהם. לא דחו אותו אבל הייתה לי קצת תחושה שנולי מפחד לנסות להשתלב איתם.ומצד שני הרגשתי ככה כי הייתי בדיוק באותו מקום רגשי שהוא היה. יכול להיות באותה מידה שהוא במקום הזה מבחירה. ישבתי לצד האימהות ופשוט הקשבתי לשיחות שלהן שלא נגעו בשום צורה אלי כי שלושתן היו מוטרדות יותר מענייני הילדים הגדולים שלהן והילדים שעם נולי בגן זכו אולי לפריבילגיה של הילד השלישי או השני שכבר פחות חרדים לו. אף אחת מהן לא הייתה מוטרדת למשל מענייני גמילה וגם העצות שלהן לא בדיוק עזרו לי כי זה נשמע להן קלי קלות ולי אין את התחושה שזה קל ואני חוששת שלא נצליח בזה בזמן כדי לעבור לגן עירייה.וביחס לילדים שלהן הן מדי פעם צעקו הוראות אבל גם כשאחד מהילדים כמעט נמחץ בהשתוללות עם אחיו הגדול חרדה לא הייתה שם.
אני לא אומרת שמי מהאימהות נהגה כלפי בדחייה אבל זה היה ממש קשה לי להיות בעמדה כל כך לא מובנת וכמעט בלתי נראית.
בהמשך נולי טיפס על גדר גבוהה ושוב נפלטה לי הצווחה. הרגשתי בשלב זה שקיבלתי את התווית שאף אמא לא רוצה: את התווית של האם ההיסטרית.
כל האימהות המנוסות בחיי תמיד אמרו לי כמה זה חשוב להתיידד עם אימהות אחרות בשביל החברה של הילדים. ואני מרגישה שאני ממש שונאת את התפקיד הזה של המתיידדת וקובעת פגישות . יש כמה אימהות שהן חברות שלי וגם אימהות ואיתן טוב לי ואיתן אני מרגישה שאני יכולה להיות אני אבל או שהן מסוגרות כמוני או שהן גרות רחוק יותר ולא נגישות כמו אימהות הגן.
ובכלל, אימהות הגן האלה נראו לי כמו חבורת המקובלים. הן היו קלילות קוליות ובתי מתאמצות, כמו שתמיד רציתי להיות. המשפחות שלהן עשו דברים מגניבים כמו טיולי קמפינג ומינוי למועדון כושר. הילדים שלהן למדו לשחות מגיל אפס ותמיד נראו לבושים טוב.על פי רוב יש להן גינה. והעיקר, יש להן חיי חברה כל כך עשירים שהילדים שלהם הפכו לכאלה בלי להתאמץ.
אני ממש סובלת מרגשי הנחיתות האלה. אני לא טיפוס של מועדונים חברתיים ולא טיפוס שקל לו לחלוק את העולם שלו עם אחרים. אני לא מקסימה מבחינה חברתית וכשאני מגיעה לאסוף את נולי מהגן אני בעיקר מותשת. ונולי הוא הבן הגדול שלי ולכן לעולם לא יהיו לו אחים גדולים ממנו ואני חרדה לו נורא.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
