אני מתחילה להבין את עצמי ואת הצרכים שלי יותר טוב. ועל כך ייאמר יופי לי. זה פתאום לא כל כך מרתיע אותי להגיד מי אני ומה אני ולראות שלכולם יש את הפגמים הקטנים שלהם והחסרונות . זה לא כאילו כולם מושלמים ואני הפגומה. יש כאלה שאולי מסתירים אותם יותר טוב ממני אבל אני לא רוצה להשקיע את מיטב האנרגיות שלי בלהציג את מי שאני לא.
זה מתחיל בלהגיד כן לדברים שפעם הרתיעו אותי יותר. זה אומר לקחת אחריות על מי שאני ומה שאני וזה אומר גם למצוא בי כוחות להסתדר ולהמשיך.
אני הרבה יותר מחבבת את מי שאני עכשיו.
אני רוצה להמשיך ככה ולגדול ולא לחשוב כל הזמן על דברים שלא יכולים להשתנות ועל החוסרים בחיים שלי.אני לא רוצה להשקיע אנרגיות בהיעלבויות מאנשים או ברגשי נחיתות. אני רוצה להיות אדם שלם.
ומה מגדיר אותי? האימהות? משלח היד שלי? הצרכים שלי? אני מרגישה ששום דבר מזה לא מגדיר אותי וכולם מגדירים אותי ביחד. אהיה מה שאהיה. אני רוצה להיות אדם יוצר ואדם מלא חיים ואדם שיודע גם לספר על עצמו ולתת מעצמו ולהכיל ולהרשות לעצמו לתפוס את המקום שלו ולהישמע. אני לא יודעת לספר על עצמי. אני לא יודעת לספר על דברים שאני משקיעה בהם את מיטב זמני כמו קריאה. לספר משהו על ספר ולהתלהב ולהלהיב ולדעת שלא משנה איך האחרים מגיבים להתלהבות הזאת. אני התלהבתי וההתלהבות שלי ממלאת את המקום שצריך להתמלא וזה מספיק לי. את זה למדתי ממישהי שפגשתי אתמול. היה לי מפגש מאד משמח ומפרה שהשאיר בפה טעם של עוד והגדיר לי יותר טוב מה אני רוצה מעצמי. אני חושבת שזו מתנת יום הולדת נפלאה שהענקתי לעצמי
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
