המקום של ג'וליאנה

יש משהו בארנב ממושי ששובר לי את הלב. ממושי הוא ארנבון קטן ותמים ובעיקר הססן שנשלח בפעם הראשונה לשחק לבד. אמא שלו ציידה אותו בשלושה בלונים ושלחה אותו. הוא פוגש בפרפר וחרד לבלוניו ("דבורה דבורה אל תעקצי את הבלונים שלי" אני לא דבורה אני פרפר) ואחר כך חושש שמא העליב אותו (עדינות יתר) . אחר כך הוא פוגש קיפוד והקיפוד חושק בבלון ומציע את חברותו תמורת משחק עם הבלון. כצפוי, בלון וקיפוד זה לא שידוך מי יודע מה והבלון, ובכן התפוצץ ואז הקיפוד לא רוצה יותר להיות חבר של ממושי. ממושי קצת פחות שמח אבל כשהוא פוגש לטאה הוא אומר לעצמו: לטאה אינה קיפוד ושוב נותן לה לשחק בבלון כתמורה לחברותה. גם במקרה השלישי הוא לא מאבד את אמונו בטבע האנושי (?) ונותן לצב לפצלח לו את הבלון.

כאשר הוא נשאר בלי בלונים הוא חושש שלא יאהבו אותו ודווקא אז מתקרב אליו הפרפר ומציע לו את חברותו בגלל שממושי נחמד ולא משום סיבה אחרת.

הם חוזרים הביתה לאמו של ממושי שכמובן שמחה שהוא מצא חבר חדש ואוטומטית היא מציעה לו בלון. והפרפר מסרב (חבר אמת).

אולי אני פרנואידית אבל הייתה לי תחושה שאימו של ממושי הטמיעה בו את התחושה שהוא חייב לתת משהו בתמורה לחברות ושלא יכול להיות שירצו את חברותו בגלל מה שהוא.  האקט האוטומטי של נתינת הבלון בסוף כפרס על החברות הרגיז אותי.

חוסר הביטחון, העדינות, ההססנות והאמון העיוור בטבע האנושי מזכירים לי טראומות ילדות כמו הילדות שהתיידדו איתי בכיתה א' כי היו לי דמי כיס וטלוויזיה. כנראה שעוד ילדים עוברים את זה.

ובכל זאת זה סיפור מתוק מאד.

וכל זה בעקבות לי שהתקוממה על הזנחתו של אורי במעשה בחמישה בלונים. נשמע לי כמו התחלה של פרויקט...