המקום של ג'וליאנה

אני שומעת את החזרות לטקס יום הזיכרון כבר שלושה ימים. אני חווה את כל הפאתוס מסביב ליום הזה ובכנות נמאס לי. אותם שירים, אותם דיקלומים, אותה מושלמות לא סבירה שרק מתים  יכולים לקבל. אני יכולה להגיד רק שלאבד אדם זה דבר נורא ולאבד חיים זה דבר נורא (לא מנסיוני האישי).

אני לא מוצאת את החיבור האישי שלי (כנראה שלמזלי) אבל מרגישה אשמה על זה. מרגישה כאילו צריך בכוח להשתלב פה במערכת העצב והרגשות. לובשת חולצה לבנה ומעליה חולצה שחורה. מין קדרות אלגנטית כזאת.

ומה עם כל אלה שסתם מתו מסרטן? ומה עם האימהות שלא רוצות לקבל את הדימוי הזה של אם שכולה אלא להמשיך לחיות ולא סביב התמונה?

אני מרגישה שאני כותבת פהסתם עכשיו. פוסט של יום הזיכרון כי היום יום הזיכרון ואני אף פעם לא מצליחה להסתנכרן עם חגים ומועדים. גם ליום העצמאות אין לי תוכניות. השנה אני פשוט לא רוצה כלום.

ומילא אני, יש לי 34 שנים שברובן אני חווה את המורבידיות הזאת של ימי הזיכרון ופתאום אני חושבת על איך הילדים של היום חווים את אותה מורבידיות שוב ושוב. חיברות קוראים לזה.ואחר כך נגמר הטקס (הבלתי נגמר והמתיש בו תמיד יש ילדים שמאבדים את הסבלנות ומורות שבתוך כל הבלגן מיישרות את הילד או נוזפות בו) ואחר כך עדיין בחולצות הלבנות עם המדבקה הנצחית של דם המכבים הולכים לאכול פלאפל. יום העצמאות מתחיל בשניה שטקס יום הזיכרון נגמר. הכובד של היום מתפוגג באוטובוסים רועשים שתקועים בפקקים של הר הרצל. המנגלים מוכנים מבעוד מועד.