המקום של ג'וליאנה

לא כל כך תיכננתי מה לכתוב אבל הנושא החם פתאום עשה לי חשק על אף הניסוח הבעייתי ("עשה הבדל" זה לא בעברית!!!!)

היה לי ידיד שתקופה מסויימת הוא היה כל עולמי. עבדנו באותו מקום  וגיליתי עניין בספר שהוא קרא (הצעקה הראשונית). גילינו שיש לנו הרבה מהמשותף בחיינו אבל כשהכרתי אותו הייתי מאוהבת במישהו אחר והייתי דתייה מה שגם חסם אותי כאופציה רומנטית. היינו יושבים על הדשא של גבעת רם ומדברים שעות אבל אז עוד לא התחילה הידידות שלנו. היא התחילה כמה שנים אחר כך. אני הייתי בדרך לבית בו הייתי שמרטפית (זה מראה כמה מזמן זה היה) והייתי רזה בשמונה קילו. הוא היה שם ברחוב עם האופניים שלו ונורא הופתע לראות אותי אחרי המון זמן שלא התראינו. הוא גילה בי עניין רומנטי באותה תקופה ואני הייתי עיוורת לחלוטין לעובדה שאני מושכת ושיכול להיות מצב שגבר יגלה בי עניין רומנטי. אבל התחילו שיחות טלפון ארוכות. ההרגשה שלי הייתה אז שהוא מכיר אותי הכי טוב בעולם ואני אותו. נפגשנו המון באוניברסיטה ואז הוא התאהב.... במישהי אחרת. הוא היה חולה אהבה ואני סבלתי את זה בקושי רב יכ התחלתי לגלות שאני...מאוהבת בו. זה היה עינוי ובסוף אפילו גיליתי לו (אחרי שהבחורה שהוא היה כה מאוהב בה עזבה אותו). הוא הוחמא אבל הבנתי שזה לא הדדי. נשארנו ידידים והמשכנו ללכת יחד כמו זוג.

בשלב מסוים למדתי אצל מי שהייתה אחר כך חברתו ובשלב מסוים גיליתי שהיא חשבה אז שהיינו זוג כי כל הזמן ראו אותנו יחד. אחר כך עשינו את הטעות שזוגות ידידים עושים והלכנו למיטה.

בשבילי זה היה התגשמות חלום מצד אחד (כי בילבלתי מין עם התקדמות בקשר הזוגי) אבל אחר כך הבנתי שאם אנחנו לא הופכים לזוג אני צריכה להתנתק. אז קצת התנתקתי (בעזרת הפסיכולוגי שהייתה לי). היינו ידידים אבל לא כאלה שכל הזמן יחד. והתחלתי לצאת עם אחרים והתחיל הקשר שלי עם טוליו (וראיתי שטוליו קינא בידידות הזאת ובצדק כי סיפרתי לו יותר מדי עליה ולכן קצת שמרתי מרחק). נסעתי לדרום אמריקה וחזרתי וגם נפגשתי עם הידיד שבינתיים התחיל לרצות אותי כי הייתי תפוסה. ואז טוליו מילא את עולמי ושוב התרחקתי.

 הידיד חזר לעולמי אופן מפתיע כשבאופן מקרי לגמרי הוא הכיר את חברתי (הם לא הכירו דרכי קודם) והם הפכו לזוג.

שנינו הבנו בתת ההכרה שכדאי לנו לשמור סוג של מרחק אחד מהשני כדי לא לקלקל את הקשרים העכשוויים שלנו עם רגשות העבר (או כך אני רואה את הדברים).אני לא יודעת אם חברתי יודעת הכול על הקשר שהיה בינינו. אני מקווה שהוא היה מספיק חכם לא לספר לה הכול. לא רבנו ולא ניתקנו קשרים אבל על כל השינויים בחיינו אנחנו שומעים עכשיו מאנשים אחרים.

החתונה שלו כאבה לי. את זה אני יכולה להגיד. שמחתי בשבילם אבל זו הייתה בשבילי איזו חותמת על תקופה מסוימת וידיעה שהיא לא תחזור.

אני בטוחה שלא התאמנו כזוג . לו התאמנו היינו הופכים מזמן לזוג. היו לנו אלף הזדמנויות. אבל לפעמים בפאזה הנוכחית בחיים שלי כאשר אין זמן לשיחות נפש ארוכות ואין את הלהט הזה של פעם הוא חסר לי. חסרה לי גם התקופה ההיא על כאביה.

ועכשיו שנינו הורים ושנינו מתמרנים את דרכינו בחיים האמיתיים ואולי מדחיקים את הפצעים הרגשיים שלנו ואולי כותבים עליהם בבלוג (אולי יש לו גם בלוג?)

לפעמים אני שואלת את עצמי אם הייתי רוצה לחדש איתו את הקשר. אין לי תשובה ברורה על זה. אני עדיין מרגישה שידידות עמוקה בינינו יכולה לסכן את חיינו בהווה ואם אותה ידידות לא הייתה עמוקה כיום אז אולי אין בה טעם.