בספרייה הציבורית של חודיעין ישנם במחלקת הילדים ארגזים עם ספרי פעוטות מרופטים וחלקם קרועים. הספרים נמצאים בארגזים פתוחים וכל ילד יכול לגשת ולקחת ספר ליד בלי לזכות במבטים נזעמים וחרדים מצד ההורים והספרניות. כאשר אני מגיעה עם נולי לספריה הוא קודם כל ניגש לארגזים ולשלוף ספר. הוא יכול גם לבנות מהספרים מגדלים או לעשות מהם רכבת. ולדפדף בהם לבד ללא התיווך שלי.
הגישה הזאת תואמת את גישתה של אן פדימן בספרה אקס ליבריס. היא מתארת את הביבליופיליה כקשר בלתי אמצעי עם הספרים. ברצותה היא רושמת הערות בגוף הספר. עושה אוזני חמור וכילדה היא הייתה לוקחת את הספרים מהמדף של אביה ומסדרת אותם בערימות.
תפקיד הספרן בעיניים שמרניות נתפס כשומר הסף של הסדר הטוב. הספרים חייבים להיות שלמים ומסודרים לפי הסדר המקובל באותה ספריה. הספרים חייבים לשמש רק לקריאה ולא לשעשועים אחרים וכמובן חשוב לשמור על הכללים.
גישה כמו זו של אן פדימן מאיימת על התפיסה הספרנית השמרנית ומצד שני, האם תפיסה זו לא מדכאת את אהבת הקריאה האמיתית.
נולי גדל בבית אוהב ספר והוא מתלהב מספרים ואוהב לדפדף ולספר לעצמו את הסיפור ע"פ התמונות. יש במדף שלו ספרים מתפרקים שהודבקו בנייר דבק מכל ניסיונות הקריעה שלו כתינוק. אני לא יכולה להגיד שלא ציער אותי לראות אותו קורע ספרים אבל אני שמחה שלא התפתיתי להרחיק ממנו את הספרים למדף גבוה. הגישה הבלתי מוגבלת שלו לספרים כתינוק הפכה אותו לביבליופיל אמיתי שישמח בכל פעם שאביא לו ספר מהספרייה וכשאנחנו הולכים יחד יבחר לו ספר בעצמו ויעדיף לדפדף בו מאשר לשמוע אותי מקריאה לו.
האחיינים הצעירים שלי פחות מגלים נטיית לב לספרים בהשוואה לאחיהם הבוגרים. ניתן לראות את ההבדל בין הספרים של הבוגרים שנראים כאילו קוראים בהם חזור וקרוא לבין הספרים של בניה הצעירים שנראים כאילו נשלפו מהחנות.
אני רואה את הספר כחבר וחבר זה אומר שאפשר גם לשבת איתו בלבוש לא פורמלי ולכווץ אותו בתיק כדי לקרוא קצת הנסיעה ולאכול עליו לפעמים וכמובן גם לקחת אותו לשירותים. ספר טוב באמת הוא ספר שקוראים בו ושרואים עליו את זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
