המקום של ג'וליאנה

קראתי את תריס של אמילי עמרוסי ונהניתי מכל רגע. היא מתארת את חייה של נעמה,  צלמת צעירה ואם לשלושה שחיה בהתנחלות.נעמה נמצאת אחרי לידת בתה השלישית והיא מרגישה עייפות עצומה ומחסור באנרגיות ובעיקר תסכול וגעגוע למי שהייתה קודם: בחורה נמרצת וצבעונית.בהמשך היא מגלה שזה נובע מתת פעילות בבלוטת התריס ואז היא מגלה שרבות מבנות הישוב סובלות מאותה בעיה מה שמוביל לחשוב שאולי יש השפעה סביבתית למיקום הגיאוגרפי שלהן.

היה שם קטע שממש דיבר אלי בו יוצאת נעמה  לטייל בשעת שקיעה עם בנה הקטן בתהליך גמילה. הבן מבקש פיפי והיא שקועה בפריים המוצלח וביופי השקיעה ומתעלמת ואז כמובן תאונת קקי והרבה אשמה נלווית.

היא מתארת טיפוסים שונים ביישוב: האישה המתוקתקת שכל שמונת ילדיה מסודרים בשורה מהגדול לקטן (אנסטסיה מיכאלי, מאחורייך), הטיפוס השמרני והטרחן שמתעסק בזוטות ולא מוכן להקשיב לדעות שונות משלו, האישה שלא מצליחה להיכנס להיריון וכולם מתפללים עליה וסופרים את ביציותיה. הרכלנית השכונתית (ה 144 של היישוב), בעל המכולת טוב הלב שמתלבט אם להכניס עיתונים חילוניים למכולת כי זה עלול להחטיא  (בסוף הוא מכניס).

ישנן גם סיטואציות כמעט סורייאליסטיות כמו חוג ריקודי הבטן של הנשים ביישוב המצפה לחתונה בכפר הערבי הסמוך כי אז יש מוסיקה מתאימה והן עושות להן מיני מסיבת ריקודים משלהן.

הספר מתאר את הפרדוקס בבחירה לחיות במקום שמערער לא מעט את החיים הנורמליים אליו שואפות חלק מהדמויות. הוא מתאר מציאות קשה לעתים כמו הנשים שבימי האינתיפאדה השאירו אחריהן בית מצוחצח ומכתבים לבעל ולילדים למקרה בו לא יחזרו מנסיעתן עקב פיגוע.

חלק מהקטעים שם היו מוכרים לי בזכות המתנחלים במשפחתי (דודתי ואחותי)-למשל המוסכמה שמשפחה שנוסעת לשבת משאירה את ביתה למשפחה שמארחת.

מהנה ומאפשר הצצה לעולם שלא מוכר. יש בו דמויות שקל להתחבר אליהן. יש בו אנושיות והוא לא חף מביקורת עצמית וכנות.