המקום של ג'וליאנה

בעקבות הפוסט הנהדר של רוני.

לי קשה לחגוג את הבוקר לפני כוס הקפה הראשונה. על מי אני עובדת פה: בדרך כלל זו כוס הקפה היחידה שאני שותה אבל התמכרות לקפה זו התמכרות כל כך חיננית בעיני  שמצדיקה התנהגות רטננית וישיבה בבית קפה. זהו צורך גופני בסיסי ולא פינוק.

אני מתעוררת בדרך כלל מדישדוש של רגליים קטנות ומתוקות. טוליו כבר בשלב הכנת הכריכים והמשימה של נולי היא להעיר את אמא שלו. ראיתם כמה אחריות אנחנו מפילים על הילד?  אני תוהה מתי יתחלפו התפקידים. נולי מגיע עם בקבוק החלב שלו. הוא לא מוותר על חלב  בבקבוק בבוקר ובערב. נאחז איתנו בשרידי התינוקיות המתוקה. נולי אומר לי בוקר טוב אמא בקולו המתוק . יש בקרים בהם הוא תוקע לי אצבע באף וריחו ריח כבד של פסטרמה מהכריכים שטוליו מכין שכן אין דבר כזה להכין אוכל ולא לתת לנולי מעשר.

אני מנשקת ושולחת את נולי לשאול את אבא שלו מה השעה. זה יכתיב את סדר פעילויותי: יש זמן למקלחת? אין זמן למקלחת? האם לזנק מהמיטה או להתמרח עוד קצת ולחבק את נולי בגן עדן הקטן הזה בין הסדינים בשעה היחידה שעדיין קריר קרירות טבעית.

טוליו בא לבדוק מה קורה ואני קמה בעייפות. שיניים ואת האלטרוקסין. משימה ראשונה שאפשר למחוק מההרד דיסק. התרופה נלקחה.

מקלחת במים קרים. איזו חגיגה!!! להתאפר עכשיו או בעבודה או בכלל לוותר. העיניים עדיין כבדות משינה. המשקפיים מטונפים.

משהו עם השיער. התלבשתי ועפנו לגן של נולי. אנחנו פותחים את הגן עם הגננת. נולי לא מוכן להוריד את התיק גב והכובע  הוא רוצה לעשות את הכניסה שלו לגן בלבוש מלא ורק אחר כך הגננת משכנעת אותו להוריד. נשיחיבוק!

טוליו ואני במכונית. הזמן שלנו לבד. מעניין מתי נגיע הפעם לירושלים. ברבע שעה הראשונה אנחנו מאזינים לטל ואביעד לפני פרוץ הפרסומות. אין לנו הרבה כוח ממש לדבר בשלב הזה. לפעמים אנחנו מצליחים לשוחח. טוליו מספר לי על העבודה שלו ואני מקשיבה כי קשה לי לדבר בבוקר ולספר ולשתף.

טוליו מוריד אותי בעבודה. אני מוציאה בקבוק מים מינרליים מתא המטען (מבטיחה לעצמי שאני אשתה את כל הליטר וחצי) ומגיעה ליקום המקביל-העבודה.

מדליקה את המחשב בעייפות והולכת לדוכן הקפה. הילה הבחורה שמכינה את הקפה יודעת בדיוק איך אני שותה את הקפה ועושה אותו מצויין (מקיאטו כפול עם הרבה קצף). אני לא צריכה להגיד. היא שואלת אותי אם אני רוצה עוגה או חטיף אנרגיה. לפעמים אני לוקחת. אני שמחה שזו הילה שם כי לאחרות צריך להסביר והדיבור קשה עלי. אני אומרת לה יום נעים. אני שמה לב שאחרים אומרים יום טוב כי נעימות זה סוג של אקסטרה. הקצפת ולא הלחם. אני אומרת נעים כסוג של מרד בפרקטיות הנוראית הזאת של החיים. פותחת אימייל. התחיל היום!