המקום של ג'וליאנה

אנחנו משפחה שבדרך כלל לא מאופיינת בהרמת אירועים גדולים, מפגשים משפחתיים וכו'. ולכן די הופתעתי כשאימי החליטה שהשנה עושים משהו מיוחד ליום הולדתו ה 70 של אבא.

אוקיי הסבר: אבא הוא לא אבי הביולוגי אלא האיש שהתחתן עם אמא שלי כאשר הייתי בת שבע והוא ההוכחה שהגנטיקה זה ממש לא הדבר המשמעותי בקביעה מי הם הוריך. כיום אחרי 27 שנים (גם אני לא ילדה) אני יכולה בפה מלא לקרוא לו אבא ולהרגיש כבתו.

אמא הכינה הפקה שלמה. התכנסנו באכסניית רבין, שם יש אולמות והיינו כ 35 איש. משפחה וחברים קרובים שלהם.

היה סרט שצולם בו אבא מספר את סיפור חיו. הוא היה ילד בגיל של נולי בתקופת השואה, הוחבא בכפר מנותק מאימו  ואחותו (אביו נשלח למחנה ריכוז ונספה שם). הרגשתי שהוא גייס המון אומץ לדבר ולספר על הרגשות שלו ועל תחושת הניצחון שבשיקום חיו והקמת משפחה כאן בישראל.  הסרט גרם לי מאד להבין עד כמה החסכים שלו בילדותו היו עמוקים וממש כאב לי פיסית לחשוב על הילד שלי בסיטואציה כזאת. אחרי שהפכתי לאמא הרגשתי שהאמפתיה שלי למצבים כאלה מאד העמיקה.

ונולי היה כוכב ואפילו מהסרט נהנה (היו שם רכבות באדיבות ארכיון שפילברג). בנאומים היה לו המון מה להגיד ואם היו נותנים לו היה תופס את הבמה ודופק נאום בעצמו להנאת הכלל. הסבים שלו מכל הצדדים התחרו על תשומת ליבו והאכילו אותו כדבעי. אני הרגשתי חופשיה כציפור.

היו לי חששות לפני האירוע. אירועים גדולים תמיד מאד מלחיצים אותי ואירועים דתיים בפרט (ובמשפחה המורחבת שלי לכל אירוע יש סממנים דתיים) כי הם גורמים לי לפעמים לתחושת זרות : לחלק מהתכנים אני לא מתחברת ואת חלקם אני רואה בעין ביקורתית. ומצד שני זו המשפחה שלי ומשם באתי והקשר איתם חשוב לי.

אז אחרי כל המתח שלפני אני חייבת להגיד שנהניתי מהמפגש עם חלקים מבני משפחתי שמזמן לא ראיתי, נהניתי מהמפגש של ינאי עם בני הדודים שלו  ומהמפגש עם אחותי. ובעיקר נהניתי מהשמחה הגדולה והאהבה הרבה שהייתה שם.

אני מאחלת לאבא עוד המון שנים מאושרות ובריאות בחיק המשפחה. אני גם רואה עכשיו עד כמה הזוגיות שלו עם אמא פורחת כאשר הם הצליחו להתפנות מהדאגה לנו ומחיים שסבבו סביב הילדים (איך יצאתי כזאת נרקיסיסטית? לא מהאוויר) ובאמת מרגישה שזה התור שלנו להחזיר להם נחת ואהבה.