אני לפעמים מסתכלת למקום בו הייתי פעם. ונדהמת מהמקום המרכזי שהאינטרנט תופס היום בחיי. חיי החברה והרוח שלי מנוהלים כולם בעיקר בעזרת מחשב ומקלדת. לפעמים זה כמו חמצן בשבילי אבל לפעמים זה שואב אותי ברמה כזו שאני לא מסתכלת סביבי וזה קצת מפחיד אותי, למען האמת. משהו בחיים שלי הפך לסינטטי. מין מעבר כזה ממחשבים לבתי קפה.
ולפעמים אני מתגעגעת לחוסר הזמינות של הדברים מפעם. לצורך להתאמץ להגיע לשיר שאני אוהבת (חמש חנויות מוסיקה, לפעמים כדי להשיג קלטת בשביל שני שירים טובים). אני חושבת שהדרך להגיע דברים זימנה אלי עוד הרבה הפתעות אחרות. שוב, הקלטת היא דוגמא טובה לכך, היו חייבים לשמוע את כל השירים (או להריץ קדימה) כדי להגיע לשיר אהוב.
פעם הייתי קוראת יותר ספרים. זו עובדה. בעידן של ערוץ יחיד בטלוויזיה הספר הרבה יותר קורץ. הקריאה הייתה יותר איכותית כי יכולתי להתרכז בספר. לפעמים אני חושבת שהאינטרנט מסיח את דעתי יותר מאשר הילד שלי.
ומצד שני, מה אני מתחסדת אני מגיעה היום להמון חומרים משובחים בדרך הקצרה. פעם זה היה ידיד שהיינו נפגשים על הדשא ומחליפים דיסקים בינינו תוך סימון הרצועות השוות באמת והיום זה דרך קישור אחד קטן ליוטיוב בבלוג. היום השיחות מתקיימות עם הרבה אנשים שפעם פשוט היה פחות סיכוי לפגוש אבל הן מתקיימות בכתב. בכתב יותר קל לי להתבטא מאשר בעל פה ולפעמים אני חושבת ששכלול יכולת הביטוי שלי בכתב גם משפרת את יכולת הביטוי שלי בע"פ.
מה שחסר לי עם הטכנולוגיה של היום זה היכולת לדחות סיפוקים והכמיהה לדברים שקשה להשיגם. אבל האפשרות לצ'טט עם חברה מהעבר השני של האוקיאנוס במחי מקלדת לא תסולא בפז. היכולת להיחשף לחיי היומיום של אנשים אהובים עלי שאולי להם הם נראים בנאליים ושגרתיים ובעיני הם מרתקים.
ובכלל לקרוא בלוג זה מזכיר לי לפעמים קריאה ברומן עם ערך מוסף: היכולת לדבר עם גיבור הרומן וההפתעות שחייו מזמנים לי. משנותי בבלוגוספירה ליוויתי בלוגריות מרווקות ללידה, חוויתי (לצערי) מיתות של בלוגרים, הייתי שותפה פסיבית ואקטיבית לחיים אחרים שלפעמים מתנהלים מתחת לאף.ומה שמצחיק זה שגם חיי הפכו למוקד עניין מסוים אצל הקוראים שלי ואת זה קשה לי לפעמים לתפוס. החיים שלי מעניינים מישהו? כנראה שכן כי אנשים מקדישים מזמנם וממקלדתם לקרוא אותי ג'וליאנה הקטנה מכפר חוגלה.
ועל זה אני מודה!!!!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
