המקום של ג'וליאנה

בחורה בת גילי מהעבודה איבדה את בעלה שמת מדום לב בפתאומיות. ילדה ועוד אחד בדרך.

הטרגדיה שלה מעכה אותי לגמרי מבפנים. הרשתי את האימה הזאת שמחלחלת ואת הצער הנוראי. כולנו בעבודה היינו מזועזעים אבל אז באה המחשבה הבלתי נמנעת. אלמנה בגיל 35? ואם זה היה קורה לי?

כן, צריך להעריך את החיים ואת ההווה ולחגוג אותם. בעלה עבד מסביב לשעון ולא יכולתי שלא לחשוב מה היה עושה לו ידע שזו השנה האחרונה בחייו.

הוא מת מוות שקט ופתאומי ללא סבל. משהו שהייתי מאחלת לעצמי  בגיל 100 ולא בגילו. הסבל נשאר אצל אשתו שתלד את ילדה השני ללא האב. שהשמחה תהיה תמיד מהולה בעצב.

אני לא נמנית עם מעגל החברות שלה. היינו נוסעות יחד והכרתי פחות או יותר את שגרת חייה כי היינו מנהלות שיחות חולין כאמהות טריות.משהו בה הרתיע אותי. אולי זה הדיבור הפסקני והחותך ואולי סתם אי התאמה על רקע טמפרמנט שונה.  להלוויה לא הגעתי. גם מתוך בלבול וגם מתוך תחושה שאני לא יכולה להכיל את הסבל הנוראי הזה. אני רוצה להאמין שאבוא לנחם או לפחות אתקשר אבל אני לא בטוחה שאצליח להביא את עצמי לעשות את זה בלי להרגיש פאתטית.. זה נשמע לי מביך כשאדם רחוק מינוס בא להשתתף בצער שהוא כל כך אינטימי בסופו של דבר. רחמים גם הם קשים לאדם שמקבל אותם. ומצד שני יש בי צורך חזק כן להתפקד ולגלות נוכחות ואולי גם להציע עזרה (אני מניחה שאני לא הראשונה ברשימת האנשים שהיא הייתה פונה אליהם לעזרה אבל לו הייתה מבקשת הייתי עוזרת). הצער שלה נראה לי כל כך קרוב אלי. כאילו ההתגשמות של החרדה שמתפקדת גבוה ברשימת החרדות שלי. אבל היא לא קרובה אלי כאדם.

אז למה אני לא מפסיקה לחשוב על זה?