המקום של ג'וליאנה

עייפתי מעצמי. אני חוששת מהרגע בו אהיה שוב במקום בו אני לוקחת את חיי ואת היקרים לי כמובנים מאליהם. החיים מתפזרים לי לאלפי רסיסים קטנים של מחשבות לא אפויות ורצונות קטנים וגדולים ואינרציה של כוס קפה על הבוקר וקריסה על הספה בערב ומדי פעם באים הקולות הקטנים שאומרים לי שאני לא מספיק... לא מספיק חיה אולי, לא מספיק מצליחה לזהות את המתנות הקטנות של החיים. את הדברים שקל לי איתם, את הנשיקות הרטובות של נולון ואת החיבוק של טוליו והצחוקים במכונית בנסיעות הבוקר ואת זה שסבתא מתקדמת לאט לאט אבל מתקדמת לעבר המטרה-השיבה הביתה.

אבל איך שוברים שגרה בדרך שלא תהיה בנאלית מדי. בתוך המסגרת הכללית? איך מתגברים על העייפות הגדולה של אחרי יום עבודה? איך אני גורמת לעצמי להרגיש מספיק טובה ומספיק ראויה לעצמי ולאחרים?

כנראה שאת זה אני צריכה לבדוק.