לאחרונה הגעתי למסקנה שאני אוהבת את הסתיו. בעיקר בגלל היותו כל כך לא צפוי ולא מובן מאליו.אני מרגישה את הדגדוג הזה של ההתחדשות וההתחלות החדשות ואת הנשירה של העלים שמסמלת אצלי את ההיפטרות מכל מיני רגשות והרגלים שרציתי להיפטר מהם ופחדים ודפוסי מחשבה מגבילים ופתאום צצים רצונות אחרים. חלקם עדיין בשלבי בישול ראשוניים. השמן מתחמם לו במחבת הרגשית שלי בציפייה למשהו חדש. רק שלא יישרף.
אתמול רקדתי לי במחול הבית בין מכונת הכביסה לעבודה הסטטית מול השולחן עם המילונים והדפים ותוך כדי על הדרך זורמים להם המים והכלים מתנקים כמעט מעצמם ופתאום הכיור נקי ומבטיח משהו אחר.
ובתנור חיכו להם תפוחי אדמה קטנים בסבלנות עד השפכו למפוחמים כתפוחי אדמה של קומזיץ. להם התאוויתי כל היום והטעם הפשוט והארצי הזה ממש חיבק אותי עם קצת מלח ופלפל.
לפעמים הדברים נראים פשוטים יותר. לפעמים פשוט לכתוב ולחשוב ולצלול ולעשות עדו הרבה דברים שמתחילים בל' כי הם פעלים.
והפעולה הזאת מזרימה כל כך הרבה נוזלים חיוניים לחיים שלי.
והמובן מאליו הלך לנום את שנת החורף שלו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
