המקום של ג'וליאנה

שירי ילדים מקסימים. מה עולה לכם לראש כשאתם נתקלים בשם כזה של בלוג. אז זהו שלא...

הבלוג מספר בשירים קצרצרים את הסיפור של נטלי. סיפור של התעללות ושל ילדות שהיא סיוט.

נכון, או לא זה לא משנה. במציאות יש נטלי שאולי קוראים לה או לו בשם אחר. ואולי חלקינו היינו קצת נטלי ואולי היינו קצת הילדים שמתעללים בנטלי. ואולי גם וגם.

אחד מהילדים שמוזכרים שוב ושוב בבלוג כילדים שמתעללים שמו במקרה או שלא במקרה ינאי. ומעבר להלם הראשוני שתקף אותי מעצם המפגש של השם של הילד האהוב שלי בהקשר כל כך פוגעני וכואב זה גרם לי לחשוב עד כמה גם הילד הפוגע הוא ילד שיכול להיות אהוב ומושלם בעיני אימו ובכל זאת הוא יכול להיות גם מפלצת.

וכל כך חשוב שאנחנו כהורים נשים לב מה עובר על הילדים שלנו לטוב ולרע. מתי הם נפגעים ומתי הם פוגעים.

ואולי אותה נטלי שסופגת כל כך הרבה בחייה תהפוך גם למתעללת? הרי המרחק לא כל כך גדול.

והרי בשיח ההורי תמיד יש את הדיבור הזה על הילד המנודה כי הוא מוזנח ועד כמה חשוב לנו שזה לא יהיה הילד שלנו.אבל אנחנו גם מצדיקים בצורה עקיפה את ההזנחה והרתיעה של הגננת. אנחנו תרבות שסוגדת למושלם וליפה וילדה עם פנס בעין ושיער פרוע ובגדים מוכתמים זה לא דבר שאנחנו רוצים לראות. אבל מצד שני הילד המוזנח הוא זה שזקוק להכי הרבה תשומת לב. לעידוד של הגננת שצריכה עם כל הקושי להתגבר על הרתיעה מהמראה החיצוני ולהגיע לילד.זה הרי מתחיל בגן.

רוב הגננות לא כאלה. גם רוב המורות לא כאלה.

אני את הילד שלי השארתי בגן פרטי כי תהליך הגמילה מחיתולים לא עבר חלק וחששתי. שמעתי את השיח הזה של הורים המצדיקים בעקיפין נידוי של ילד לא גמול בגן עירייה. הילד אחרי הכול מסריח. וזו רק דוגמא אחת לאכזריות הזאת שיכולה להיות פתח להרבה תחושות של אכזריות ופגיעה נפשית בילדים.

ומה עם אמא שאין לה אופציות. שהיא חייבת לפרנס בשלוש עבודות והילד שלה חייב להשלח למסגרת ציבורית? אין לה זמן ואמצעים לטפח אותו. אין לה זמן להיות איתו....

המון שאלות ומעט תשובות. אני יכולה להגיד רק תודה לכותב/ת הבלוג שעוררה אצלי את המחשבות האלה על ילדים כמו נטלי שקיימים. צריך קצת להסתכל עליהם. אולי להגיד להם מילה טובה מפעם לפעם ואולי יותר מזה.