משמח לדעת שעדיין קיימים ספרים שפשוט מצטערים שהם נגמרו. אלגנטיות של קיפוד הוא ספר כזה שכל רגע בו הילך עלי קסם. המשכתי לחשוב על רנה מישל ועל פאלומה ועל קאקורו. הם ליוון אותי במיטה לפני השינה ונזכרתי בהם מתוך נמנום נעים.
נזכרתי הבוקר בקטע בו פאלומה מוקסמת מרגע קטן בו ניצן ורד צנח מהאגרטל על השולחן וחייכתי לעצמי.
היום למדתי לעשות בובות דאגה. יש לי שתיים שרוכבות על קופסת הפתקים שלי. קטנות כאלה וקצת גולמניות אבל מחייכות חיוך גדול.אני זוכרת את תחושת הדחיפות שהייתה לי באצבעות ואת חוסר האונים הקל בשנייה שמשהו לא הסתדר אבל המשכתי וגמרתי. אני מרגישה כל כך לא מאומנת ומיומנת ואני מוקפת בנשים שהן קוסמות יצירה כאלה. ואני צופה בתהליך היצירה ורואה איך קרטון אחד הופך לבית ואיך שקית נילון הופכת לענן. אני קליליה עם מילים אבל הצד שלך העשייה כלך כך מוזנח אצלי. הפרפקציוניזם המובלע כל כך משתק והמחשבה על ליצור משהו לא מושלם קשה לי.
ומצד שני כשאני בתוך התהליך של היצירה שחלקו מונוטוני ואיטי אני מוצאת את עצמי נהנית ושלווה. כנראה שזה חסר לי.
אני אוהבת יופי. אני אוהבת אנשים יצירתיים. אני נכנסת לאחרונה הרבה לבלוג של נתנאלה השייכת לחבורת סקרפ נלהבת. זה כיף כמו להסתכל על תכנית בישול. פשוט יפה ושמח.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
