בימים האחרונים הרגשתי בעוצמה רבה את ההתרחקות והקירבה לנולי. זה התחיל ממריבה נוראית ליד הגן שעד היום אני זוכרת בזעזוע כי היא כללה בכי של חצי שעה מצידו. הייתי קשובה וניסיתי להבין מה הגמדון הזה רוצה. הוא למעשה לא רצה הביתה מהסיבה הפשוטה. הקניון קרוב יותר, הוא עייף ולא פעם היינו הולכים לקניון. לא עזר לו שאמרתי לו שהיום הולכים ישר הביתה. הגוף שלי ממש כמה להגיע הביתה ולבצע משימות שחיכו לי בבית וגם אם לא לבצע. להירגע קצת בבית.
המריבה הזאת גרמה לי לכעוס בעוצמות שלא הכרתי ואפילו לנתק מגע באיזה שהוא שלב. למזלי טוליו נכנס מהר לתמונה ופשוט היה איתו את רוב אחר הצהריים. ובערב נולי שאל אם אני עדיין כועסת עליו אמרתי לו שכבר לא ושיזכור שאני תמיד אוהבת והסברתי לו שכעסתי כי הרגשתי שהוא השתמש בבכי ככלי ביטוי ושבעיני לא לגיטימי לבכות כשאפשר לדבר. מותר לבכות רק כשרוצים לבטא כאב או צער.
יומיים אחר כך נסענו לסבתי. לאחר הניתוח ביום החופשי שלי אני לוקחת את נולי בצהריים ואנחנו נוסעים במונית שירות ובאוטובוס לירושלים. בשביל נולי זו הרפתקה נפלאה. עמדתי באוטובוס ונולי ישב ואז הוא שאל אותי אם קשה לי לעמוד. הדהימה אותי היכולת שלו לגלות אמפטיה ולראות אותי מולו.התגלה נולי חדש מולי.
כאשר נולי התעורר בלילה מחלום רע וקרא לי באתי אליו והייתי איתו קצת ואז הוא פתאום נפתח והתחיל לספר לי על ילדים בגן. בשלב מסוים הוא אמר לי," את עייפה אמא , לכי לישון אני אסתדר". אני חושבת שמאז המאוהבות שלי בו עלתה מדרגה.
המשפט המקסים של דנה ספקטור על האימהות המשקיעניות שאופות לילדיהם זכרונות גרמו לי לחשוב הלוואי שאני מצליחה לאפות לילד שלי זיכרונות טובים.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
