כבר כתבתי פעם אחת על הבקרים שלי אבל הפעם התחשק לי לגעת דווקא בהיבט ההתעוררות. השעון המעורר מצלצל באכזריות ותמיד מוקדם מדי בשבילי אבל טוליו קם ומזנק וישר מתחיל לתקתק את משימות הבוקר. הבוקר זו ה "משמרת" שלו ואני מרגישה קצת אשמה על היכולת שלי בבוקר לעשות את המינימום בשביל לארגן את עצמי החוצה.
דילמה פנימית אם לקום או להישאר עוד קצת ברחם השמיכה. טוליו כבר לא מעיר אותי שוב ושוב ושוב אלא נותן לי לקום לאט אבל אם אני מתעכבת יותר מדי זה אומר פקקים ועצבים שלו ואשמה שלי.
אז אני עוד קצת בעולמי הפנימי, מנסה להזכר בחלום או להתנער מהשפעתו בדרך כלל אם נולי מתעורר זה אומר בשבילי כבר שבאמת מאוחר ושאני חייבת לטוס כמו טיל מונחה.
היום דווקא היה לי בוקר באמת משופר. אולי כי קמתי לבד למרות שזה בוקר יום ראשון שקדם לו סופשבוע מעייף ומפרך ובכל זאת. החלטתי שהפעם אני מתקלחת בבוקר שזה באמת יכול להיחשב חוצפה מעבר לשעה מסוימת. אז הספקתי הכול. הפעם דווקא נולי התעכב אבל זה סיפור אחר...
בוקר שמתחיל במקלחת הוא בוקר הרבה יותר טוב מבוקר בלי מקלחת. זה בטוח!
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
