יש לנו ממש ליד הבית שדה ענק שהוא למעשה שמורת טבע. כל פעם שאני עוברת לידו מתגנב לי הרהור: אני חייבת לקחת את נולון לשם ולאפות לו את זכרונות הילדות שלו ואולי גם להזכיר לי את הילדות שלי שכללה הרבה טיולים בשדות קטנים - רק אני והטבע. ואנחנו היום הרי כל כך עירוניים. חיים מהבית לרכב...
במפגשי הביבליותרפיה הזכרתי את המחשבה הזאת ואחת מהמשתתפות אמרה לי שאני פשוט חייבת לעשות את זה ושהיא לוקחת את הבן שלה הרבה לטיולים כאלה אחרי הגן ושזה תענוג גדול לשניהם.
אתמול אחרי ארוחת הצהריים כשהשמש ליטפה והזמינה אמרתי לנולון: הולכים. אז ילד אחד עם תיק הדובי על הגב ואמא אחת לבושה במכנסי היריון סמרטוטיים רק כדי להרגיש נוח (לא, אני לא בהיריון, לכל התוהים) והלכנו לנו בשביל. וראינו את כל הפרחים האלה שהיום רואים בעיקר בסיפורים ובתמונות שגננות לוקחות כדי להראות לילדים. כלניות, רקפות, שקדיות שרק מתחילות לפרוח וילד אחד שנותן יד קטנה ואומר לי: "אמא, אני אוהב אותך!".
ואמרתי לו שאנחנו עוד נחזור הרבה לשדה .
והיום חזרנו.ועכשיו לשנינו יש ריח של מרווה ואפילו לא יותר מדי קוצים בזכות השבילים הנוחים שהיו שם ואפילו פה ושם ספסלים. וזה צמוד לבית שלנו. איזה אוצר!
(ואפילו הבאתי מצלמה כדי לתעד ויצאו תמונות מדהימות)
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
