המקום של ג'וליאנה

שמתי לב שאני כמעט לא כותבת על אקטואליה בבלוג שלי ואני מרגישה שזה מבטא את הניתוק שלי מכל מה שקורה. בבית של הסבים שלי שומעים כמעט כל שעתיים חדשות ואני חושבת שזה סוג של ריאקציה לצרכנות האקטואליה המטורפת הזאת.

ובכל זאת רציתי לכתוב על נושא העובדים הזרים.

יש משהו עצוב במציאות שבה אנחנו כמדינה כל כך זקוקים להם. הרצוי היה שאנשים צעירים וחזקים בלי עבודה יהיו מוכנים גם לעבודות פיזיות קשות ובשכר הוגן. הרצוי כולל כמובן תשלום של שכר הוגן ותנאים סוציאליםץ

המציאות היא שרק עובדים זרים מוכנים לעבוד שעות ארוכות עבודות קשות בשכר רעב כי הם באו ממדינות בהן העוני קשה יותר ושכר הרעב הזה אולי מסייע להם לאפשר למשפחתם שם חיים בכבוד.הם לא לוקחים עבודה לישראלים כי מעט מאד ישראלים בפועל יסכימו לעבוד בתנאים כאלה ובשכר כזה. זה אפילו לא שאלה של פינוק אלא של מה שמכירים ורגילים אליו.

אני חושבת שחלק מהעיוות קשור להסתכלות הכלכלית שלא רואה שום דבר חוץ מרווח והפסד. הכתבה של רענן שקד בעיתון סוף השבוע על סגירת מפעל נוסף שסיפק מדים לצה"ל כי בצה"ל החליטו להעביר את הייצור למפעל בהודו/סין (שכחתי). גופים ממשלתיים וגופים שנתמכים ע"י המדינה  חייבים לתת דוגמא אישית ולהסתכל על תרומתם לחברה ולא רק על שיקולים כלכליים.

ועד אז לא פלא שיד אחת מיבאת עובדים זרים כי באמת זקוקים להם  בכמויות ויד שניה מגרשת משיקולים פופוליסטים.