המקום של ג'וליאנה

אז אקווה בלה בתחילת שנות ה 80 או סוף שנות ה 70. פסח.באנו לשם עם קרובי המשפחה מארה"ב ואני בת ארבע לבושה בשמלה משובצת בצבעי פסטל רכים. אני עדיין זוכרת את השמלה הזאת ואת התענוג שבלשחק התזות עם בני דודיה של אמא שלי מה שהוביל אותי להיות ספוגת מים. הבגדים להחלפה נשארו באוטו אז הושיבו אותי על הדשא ליד המבצר הצלבני כדי שאתייבש קצת עד שיביאו לי בגדים להחלפה. ואני זוכרת את העונד הצרוף של להיות לבד במקום המסתורי הזה ולתת לשמש האביבית ללטף אותי. אני לא זוכרת אם הושארתי לבד או לא אבל נראה לי שהייתי לבד כמה דקות בצירוף אזהרה לא לזוז.

מין אושר חושני וצרוף כזה של התמזגות עם הטבע.

היום עין חמד מתחילים במתקנים לילדים שמאפשרים לילדים להתרוצץ חופשי ואז עוברים בדשא בין העצים.  הקרקע מלאה בעלי שלכת ויש גם כמה רקפות . הנולי והפיצקי של החברים שלנו פוערים עינים ונהנים להיכנס לחווה הצלבנית שאני חשבתי אז שהיא מבצר. הם נהנים מהתהודה ומכל הירוק בחוץ. אוספים בלוטי אלונים ותולשים עלים.

והילדה שהייתה והילד שהיום נפגשים במבטי הבנה בגן העדן הקטן הזה.

ולמי אכפת מהזרזיף שפעם היה מעיין ומהמנגלים המתרבים ההנאה נשארת.