המקום של ג'וליאנה

בתקופה האחרונה כשאני מין פצצת חיוביות כזאת אני לא מכירה את עצמי. אני רגילה יותר לקוטרית שתמיד נורא קשה לה וכל עול העולם על כתפיה ופתאום, איזה קטע! דברים זורמים והולכים בקלות ואני עושה דברים שאני רוצה.

אתמול שוב הלכנו לבקר את השקדיה הפורחת ואת הפריחה המשגעת בשדה ליד הבית. הפעם עם סבתא שלי שהיא בין שאר סגולותיה הרבות מגדיר פרחים אנושי. הרגשתי איך זיכרון הילדות שלי הולכת עם סבתא לטיול לימודי משתכפל לו וגם הנולי שלי זוכה.

ברצינות, זו ממש זכייה!

וחוץ מזה אני מרגישה שהתקשורת שלי ושל נולי משתפרת והולכת. אנחנו צוחקים יותר ומקשיבים יותר. הגדילה שלו עכשיו הופכת פתאום לדבר משמח. כנראה שיש דפוס הורות מתאים לכל שלב גדילה. והדפוס שנדרש לשלב זה הוא המקום בו אני הכי אני. בו אנחנו שניים ולא אחד ובו יש ביטוי לצרכים של שנינו. גם לטוליו ההורות הרבה יותר זורמת בשלב הזה. יש להם קשר מיוחד שלפעמים בא לידי ביטוי בלי מילים ואני כל כך נהנית לצפות בקשר הזה.