אף פעם לא התחברתי לחג. אולי זה בגלל שיש לי בעיה לשמוח על פי הזמנה ואולי בגלל הנוהג הישראלי להתחיל חג הרבה לפני שהוא בפועל מתחיל (קפצונים ואטרף תחפושות) וכשהוא מתחיל התחושה היא, מה, זהו?
סיפור המגילה לא מדבר אלי בכלל. אלימות וחרדה מאלימות והצלה בעיקר בזכות מיניות של אישה. בכלל מעמד האישה לא בדיוק מדהים שם במגילה.
וכאימא אני בכלל נכנסת להיפר ונטילציה דקה אחרי ט"ו בשבט. למה לחפש ילד ששונא תחפושות (ממי הוא לקח את זה?) מה שמסתיים בביקור סיוטי בחנות צעצועים ובחיפוש אחרי הרע במיעוטו כי יש אימהות שתופרות ויש שלא. נחשו מי אני.
ובכלל חג שמצד אחד חוגגים אותו ביום ראשון בערים שאינן מוקפות חומה. וירושלים מה לעשות, מוקפת חומה מה שאומר בזבוז ימי חופש יקרים על כלום.
שכחתי את הקטע עם התחפושות. כל שנה נתקענו עם תחפושות חמות להבהיל בפורים חמסיני ומה השנה, חחח... נכון....
קצת עצוב לי שאני לא ממש נכנסת לאווירת החג כפי שהייתי אמורה אבל כל האווירת חג הזאת של השבוע האחרון כבר גורמת לי לרצות לצרוח, די כבר!!! אבל מחר אני תקועה עם ילד בבית ולא יודעת ממש איזו פעילות כיפית לעשות לו. בנוסף על הכול אני חולה. לא חולה ברמה של ימות העולם אני במיטה אלא חולה ברמה של שיעולים מעוררי רחמים שכבר גרמו לי לקבוע תור לרופא.
בתכנית החומש שהייתה לי נכין כדורי שוקולד כדי לא להרוג את הילד משעמום וקיפוח אבל רק המחשבה על להכין משהו במטבח עושה לי רע.
טוב זה לא שאני מתמודדת עם רעידת אדמה פלוס צונאמי כמו שבני ארצו של טוליו מתמודדים אז באמת צריך לסתום את הפה ולחגוג.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
