המקום של ג'וליאנה

אתמול מחשבה קטנה זרקה אותי לילדות וזכרתי איך כל פעם שהייתי נמצאת בסיטואציה שלא ידעתי איך להתמודד איתה הייתי ממש בורחת לעולם אחר. הייתי מתמקדת בענף או בערימת החול בחצר ופשוט מתנתקת. הניתוק הזה נשמע לי כמעט מפחיד ואני די בטוחה שהייתי מאובחנת כילדה עם בעיית תקשורת לו הייתי כיום ילדה.ללא ספק זו התנהגות שנתפסת כמוזרה.

וזו הייתה מחשבה משונה כי אני אדם תקשורתי בסך הכול ומדברת ומשקפת ומודעת ועדיין לפעמים משתמשת באסטרטגיית הבריחה הזאת גם היום. לא תמיד קשובה ולפעמים הופכת אנשים לרעש רקע. לפעמים גם אנשים קרובים ואהובים שנפגעים מאד ובצדק.

המחשבה הזאת תפסה אותי בשלוש לפנות בוקר. אז היא הייתה יותר מגובשת והתחושה שלי הייתה שהיה נכתב פוסט טוב יותר.

ובכל זאת היה חבל לי לוותר על הפוסט.

בינתיים הספקתי לאבחן את עצמי כחולת סינוסיטיס. כואבים לי הפנים וזה כאב חדש ומזעזע במיוחד.