המקום של ג'וליאנה

לאחרונה אני נתקלת בכל כך הרבה סיפורים עצובים על ילדים ממשפחות שאולי הן לא מתעללות ע"פ הספר אבל ההורים חסרי סבלנות והילדים מוזנחים ולא מובנים . הסיפורים האלה גורמים לי לחשוב עד כמה אני הוגנת לילד שלי. עד כמה אני קשובה לו ומבינה אותו ומכילה אותו . זה ברור לי שזה התפקיד שלי וזה ברור לי גם כמה קל לי לוותר לעצמי ועד כמה סדר עדיפויות נכון יכול להתעוות לפעמים כשמגיעים הביתה  עייפים או כשיש הרבה עבודה תחזוקתית ואז הילד מקבל ממני הרבה "לא עכשיו" ועוד.

אז היום הגעתי לגן שלו מתוך ידיעה שאני אהיה אמא סופר כיפית . רציתי לקנות לו חולצה יפה לסדר והחלטתי להפוך את זה ליום בילוי. זה התחיל מעולה. הסברתי לו שאנחנו עומדים לקנות לו חולצה חדשה ושנמדוד בגדים ואחר כך גם נאכל עוגיות ברולדין. הוא היה סבלני מאד ואפילו נהנה לראות את עצמו במראה. אחר כך הוא סיפר לי על חוויות מהגן (דבר לא רגיל אצלו. בדרך כלל התשובה היא בסדר) והלכנו לשחק במכונית מהסוג הזה ששמים שני שקלים ואז היא זזה אבל נולי אוהב אותה דווקא עומדת. היה שם עוד ילד והצעתי להם לשחק ביחד. הם נהנו מאד, זאת למרות שהילד השני היה גדול יותר וקצת פראי.

ישבנו יחד, אכלנו עוגיות ובאמת היה כיף. אחר כך ע"פ התכניות הלכנו לסופר ושם הכול התחיל להתפורר. הוא התנהג באופן לא טיפוסי ולקח כל מיני צעצועים למרות שהבהרתי לו שלא קונים צעצועים. הוא התחיל התווכח ולברוח לי וכל הקטעים האלה של הצורך בעצמאות. אני חזרתי כמו תוכי על המסר שקונים בסופר רק את מה שצריכים וצעצועים קונים באירועים מיוחדים כמו חגים או ימי הולדת. בפנים התפוצצתי. הלכנו הביתה ובדרך הייתי צריכה להזכיר לו שלא קופצים לכביש ושלא בורחים בחזרה לקניון ובסוף הוא הצליח לישר קו איתי.

הרגשתי בסדר שלא צעקתי וכעסתי במידה לא סבירה ומצד שני הרגשתי כאילו פשוט קשה לו להיות ילד משתף פעולה כל הזמן והוא חייב ליזום תעלולים ולבדוק את הגבולות ולי קשה עם זה לא פחות. יותר קל לי כשאני מנטרלת את האגו שלי ומכוונת למטרה של לשים לו גבולות בלי לחשוב על איך שאני נפגעת מזה שהוא לא שומע לי.

המודעות הזאת לא תמיד קיימת אצלי. לפעמים אני שוכחת כמה הילד שלי חשוב לי ויקר לי. לפעמים הכעס מנצח ואני חושבת במה אני טובה יותר מאשר האימהות האלה שהגננות מסתכלות עליהן במבט שיפוטי ומצקצקות (אני פשוט נפגשת הרבה עם גננות במסדרת העבודה אז אני מכירה גם את הצד הזה). אני חושבת שכתבתי את הפוסט הזה כתזכורת עצמית שאפשר גם אחרת.