המקום של ג'וליאנה

אני זוכרת אותך, ילדה חולמנית מכונסת בתוך עצמך וחיה סביב אותו עולם דמיוני לא מובן על ידי סביבתך. לחברה קשה לקבל ילדים לא מובנים ומכונסים בעצמם. תמיד התחברת עם הילדים החלשים של הכיתה. אולי אחוות חלשים ואולי פשוט כי איתם היה קל הם היו אסירי תודה לכל  פיסת תשומת לב. אמא שלך שנאה את זה. אולי כי זה הכניס אותך לקבוצה הקשה הזאת. ומצד שני היו לפעמים גם בנות מקובלות יותר שאולי משהו בך משך אותן אליך ואת כל כך היית שקועה בעצמך שלא שמת לב.

לא השתנית בהרבה. או שכן? למדת את המשחק החברתי בשלב מתקדם בחייך ועכשיו את במקום טוב יותר. אחת שרוצים להיות חברה שלה גם ובעיקר כי את אדם נוח ולא חובב קונפליקטים. די קל להיות במקום הזה ואולי זו לא בחירה רעה כל כך. ומצד שני עדיין יש לך רגעים ביממה שאת שוב חוזרת לקונכייה המוכרת לך ומשתבללת. לפעמים את מרגישה אאוטסיידרית גם בין הקרובים לך ביותר וזו הרגשה מוזרה וכואבת ומצד שני את כל כך רגילה לה.האם את רוצה להשתנות או להיות מישהי אחרת או שאת רגילה לעצמך עד כאב.

ועכשיו את אם. כן כן. היית מאמינה שגם לך יהיה ילד? ואת בוחנת אותו חרדה מכל נקודות הדמיון לך בילדותך. קל לשכוח שהוא גדל בתנאים אחרים ואין לו את הבעיות שאת התמודדת איתן בילדותך שגרמו לך להצמיח את הקונכייה. לו יש שני הורים שמגדלים אותו יחד באהבה והמון אנשים שאוהבים אותו.

הבית שלנו הוא לא בית מלא . מזמינים חברים אבל לא באותה טבעיות שבה אחרים עושים את זה. אם יש משהו שאני עובדת עליו בעניין זה זה להשתנות ולפתוח את עצמי למה שיש לעולם להציע. יש לי חברויות נהדרות שאני לא מתחזקת מספיק ואני חוששת שזה שיעור רע לילד שלי וגם הפסד שלי.

אז זה מכתב לילדה שהייתי וגם לזו שאני היום.