המקום של ג'וליאנה

המקום שהאימהות תופסת בתודעה שלי

לאחרונה שמתי לב שאני לא מדברת על נולי כל כך הרבה, לא בבלוג ולא בחיים מחוץ לו. אני זוכרת שפעם העיסוק בנולי והמחשבות עליו תפסו מקומות ניכרים מהתודעה שלי ועכשיו כששואלים אותי עליו אני אומרת שהוא חמוד ולא מוסיפה מעבר לכך. ופתאום משהו מפחיד אותי בזה. אולי אני מפספסת את הילד שלי כשאני עסוקה בדברים אחרים? מחשבה מפחידה משהו ובמיוחד לאישה שלא מאמינה בטוטליות.

היום היה לנולי יום לא קל. ראיתי ישר שהוא מתוסכל. למשל כשבאתי לאירוע הקטן שהיה בגן שלו והגעתי בזמן. לא איחרתי אבל היו הורים שהקדימו. ונולי ישב נעלב עם פרצוף של ילד נטוש, הסתכל עלי ואמר מילה אחת-התעכבת!

אחר כך הוא היה די מצוברח וכמעט לא דיבר איתי. הגננת אמרה לי שהייתה לו תקרית עם שני החברים שלו מהגן ושהוא בכה ונעלב.והמחשבה הראשונית שלי הייתה לצלוב את שני הילדים שגרמו לבן שלי לבכות. הוא בכה גם לפני זה בבוקר  על קערת הקורנפלקס ואחר כך כשחזרנו הביתה היו לו התפרצויות על כל מיני דברים שבדרך כלל לא מזיזים לו (התכבדתי בלי רשות מהבמבה שלו בשקית). הגענו איכשהו הביתה. אני הייתי עצבנית וגמורה מהדרך ואבא שלו הגיע וזהו השמש שבה לפניו.

ואני סוחבת את זה עד עכשיו. אני צריכה ללמוד ממנו לדפדף הלאה את הבאסות הקטנות של החיים.

ציטוטנולי מהר לפני שאשכח

"אני לא יכול לקנות בסופר כי אני אמנם לא ילד קטן, אני ילד גדול אבל לא ילד מבוגר ואין לי כסף וכרטיסים."