דנה ספקטור כתבה בטור האחרון שלה על ההתפכחות שלנו והרגע בו אנחנו מפסיקים לראות את הילד שלנו כיצור מושלם ומתחילים לראות בו את הדברים שאנחנו לא אוהבים בעצמנו, מה שמוביל לתסכול הורי הנותן תחושה לילד שהוא לא טוב מספיק.
אתמול נולי שיחק עם חברו מהגן בגינה הציבורית.החבר הוא ילד חמוד אבל יותר פיזי מנולי שיכול לשבת בארגז החול ולהתפלסף. ואני מצאתי את עצמי חושבת: למה לעזאזל כשהילד רוצה לשחק איתך ביריות ויורה עליך בכאילו עם מקל קטן אתה לא מחזיר לו אלא מתחיל לנאום?
ואז נזכרתי, בדיוק כמוני, למה אני מצפה שהילד שלי יהיה שונה ממני.
אז נולי שלי, אני אוהבת אותך כמו שאתה, עם השפה העשירה והנהדרת שלך ועם הטונוס שרירים הנמוך שלך, עם הביישנות שלך ועם העקשנות שלך ועם החמידות הגדולה שלך וגם עם הפרצוף הזועף והסירוב העיקש ללכת לישון או לעשות את מה שאני רוצה. אתה כמוני אבל שונה ממני ובטח נגלה בך עוד תכונות ויכולות במהלך השנים.
וגם את עצמי אני אוהבת עם המקום החזק שלי שהוא המילים ועם המקומות החלשים שלי שהם ידיים שמאליות, קושי בהתארגנות ואשמה אינסופית, עם האהבה הרבה שלי לאוכל ולמגע ולחברה ולשמחות קטנות וגדולות בחיים ועם הקושי שלי לתפקד חברתית בקבוצות גדולות ועם הקושי שלי להיות חברה מסורה ואמא משקיענית . עם האסרטיביות הלוקה בחסר שלי ועם העצלנות שלי ועם יכולת ההקשבה המופלאה שלי ולעתים לוקה בחסר,עם החפרנות שלי ועם ההתעסקות האינסופית שלי בעצמי. ועם האהבה שלי זה מה שאני.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
