שני תארים עשיתי באוניברסיטה. אותם תארים דרשו הגשו של אינספור עבודות. שהיו מוגשות בשפיץ של השפיץ של הדד ליין אחרי הארכת זמן וכללו לילות רבים ללא שינה. יש אנשים שלא יבינו מה זה אומר להתחיל את תכנון העבודה בזמן ובכל זאת להיתקע איתה הרבה אחרי שאחרים קיבלו את התארים. אני חושבת שהיה בי צד קצת הרסני שנהנה לאתגר את הדד ליין ולבדוק האם אפשר לכתוב שתי עבודות סמינריוניות בשבועיים? (אפשר אבל מדובר בשבועיים מהגהינום)
ואז שיניתי סטטוס. הפכתי לאמא ופתאום דד ליין הוא דד ליין. הילד חייב להביא לגן מתנה ליום הולדת של ילד שיחול בעוד שבוע אז המתנה תהיה בתיק שלו ביום למחרת. היה לי ברור שאני לא רוצה שהילד שלי יסבול מהדחיינות שלי ומסתבר שמוטיבציית על יכולה לנצח הרגלים מגונים של שנים.
אחת מהעבודות שאני עושה כפרילנסרית מחייבת אף היא עמידה בלוח זמנים ופתאום גיליתי שהיי אני יכולה לעשות דברים בזמן. אני יכולה להתארגן, אני יכולה לתכנן.
מכיוון שאני מודעת לקושי הגדול שלי אני מתחילה הרבה לפני שאני אמורה על פי הספר להתחיל. יום ההולדת של נולי כולל הרבה רשימות של מה לעשות מתי. כל פרט זוכה לתשומת לב אבל הנה, אני מצליחה אפילו לארגן מסיבת יום הולדת.
אני מרגישה שהשליטה שלי בלוח הזמנים עוד זקוקה לעבודה רבה אבל אני הרבה יותר טובה בהשוואה לעבר וזה טוב לראות את עצמי היום במקום אחר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
