אני לא אדם נחמד כמו שאני מציגה את עצמי, יש בי צדדים אגואיסטים למדי ולפעמים ילדים מעצבנים אותי. גם הילד שלי. בעיקר הילד שלי. ולפעמים אני חושבת שילדים זה איזו שהיא כסות בשבילינו המבוגרים. הם מוציאים מאיתנו רוך ואנחנו נראים יותר טוב ליד ילדים . מבוגר ללא ילדים הוא מבוגר שהחברה מתייחסת אליו בחשדנות. בילדים יש הרבה יופי והרבה תום והם קישוט מעולה לחיים שלנו אבל מה לעשות שהם בני אדם בזכות עצמם. יש להם רצונות שהם לעתים אבסורדיים ולעתים מנג'סים, יש להם גם צרכים בדיוק כמו לנו רק שאנחנו יכולים לטפל בצרכים שלנו וחייבים גם לטפל בצרכים שלהם. מה, גם בעיקר לטפל בצרכים שלהם. לא משנה כמה אנחנו עייפים, מעוצבנים אסור לנו לשפוך עליהם את החרה שלנו ובכל זאת אנחנו עושים את זה. היה מי שאמר (רענן שקד?) שהילדים שלנו הופכים אותנו לשחקני המשנה של החיים שלנו. זה נכון, הדור שלנו מפנה את מקומו לדור החדש. ודי, כל דבר הוא סביב הילד. כשילדתי הרגשתי שאני איזה גידול שמחובר לילד שלי שמושך את כל תשומת הלב. אנשים שלא היו מחייכים אלי סתם ברחוב מחייכים כי מחובר אלי תינוק. וכמעט התאהבתי בתפקיד הזה. המדונה הקדושה עלק. ועכשיו הילד שלי לוקח ממני את הפוקוס עם כל החמידות העצומה שלו.
כן אני נרקיסיסטית וחלאת המין האנושי אבל בכיסים שלי יש גם קצת רפש, תתמודדו.
אני מסתירה את זה יפה, יש לי כיסים עמוקים. אני אלופה בלהיות האמא הרכה והאוהבת ואני מהנשים האלה שאופות עוגות ומחייכות ומחבקות המון. הפרצוף של הילד שלי רטוב מהנשיקות שאני מרעיפה עליו ואני חושבת כמה הוא שלי ואז פתאום אני קולטת שהוא קודם כל של עצמו. הוא לא איזה תיק או קישוט או אביזר לבית. אז מה אם הוא מוציא אותי יותר טוב. הוא יהפוך לבן עשרה קוצני יום אחד ולא יראה אותי ממטר. אני כבר הרבה פחות מתת האלוה שלו ממה שהייתי לפני שנה ואני כבר לא איבר מגופו כמו שהייתי בשנה הראשונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
