המקום של ג'וליאנה

להרגיש בבית, אני תמיד תוהה איפה אני הכי מרגישה בבית ולפעמים התשובה המשונה היא דווקא במחשב. אני זוכרת את התחושה המשונה שהייתה לי כשהגעתי לבית שלנו במודיעין והוא היה חלל מלא באפשרויות שעוד לא מילאנו בעצמנו. היה משהו מפעים בתחושה הזאת שזה הבית שלנו ואנחנו נמלא אותו בעצמנו.

אני זוכרת בחיבה את דירת הסטודנטים שלנו בירושלים בגבעה הצרפתית. הגענו אליה אחרי כל מיני צינוקים שבעלי הדירות העזו לקרוא להם דירות ואז תלשתי מודעה מהלוח באוניברסיטה והדירה הזאת פשוט קראה לנו. היא הספיקה לנו ועברנו בה הרבה . שם בנינו את הזוגיות שלנו. שם התנשפנו כל יום במדרגות (קומה אחרונה!) שם תלינו את הכביסה בחבלים המשותפים בגג. שם שמענו את המואזין בחדר השינה ושם הסתכלנו על השלג הצונח רכות על העץ שעליו נשרו ועליו עמדו עורבים בתנוחה רבת הוד.

במטבח הלא גדול במיוחד בישלנו ארוחות לחברים, למעשה טוליו היה אחראי על הארוחות המורכבות (זה השתנה משום מה למרות שהוא באמת אלוף). הספה שירשנו מחברה שירשה אותה מגיסתה. שם ישבתי להיניק את נולי התינוק . יש לי תמונות משפחתיות מהספה הזאת עם המטפס שטוליו גידל באהבה כתחליף למרפסת שלא הייתה.

ואז עברנו למודיעין. עיר שמפתה אותך עם כל הירוק הקיבוצי שלה ועם הבניה החדשה ומרפסות הענק  ושם ישבנו לנו על שרידי הספה שהבאנו מירושלים כי עוד לא קנינו את הסלון הבורגני שלנו וופשוט הסתכלנו על החלל הריק.

וברגע שתלינו את התמונות שסבתי ציירה ידעתי שאנחנו בבית.

ואני כל כך שמחה שאני יכולה לדבר איתו בסקייפ ולראות את הפנים האהובות שלו ולצחוק איתו.זה לא אותו הדבר אבל זה עוזר.