המקום של ג'וליאנה

ג'ובראן כבר כתב שילדינו אינם שלנו ועכשיו אני מתחילה להרגיש את זה. אני כמעט מתביישת בתקווה הזאת שהילד שלי יהיה דומה לי. שהשייכות אלי תתבטא בכך שנאהב אותם דברים והבסיס הרוחני שלנו יהיה משותף . ומצד שני אני מגלה שאני גם מפחדת מהדמיון הזה כשאני רואה אותו. האם להיות דומה לי זה דבר כל כך טוב? אולי ייחסך ממנו סבל בזכות זה שהוא לא אני?

הוא לא שלך, אני מזכירה לעצמי.. הוא של עצמו.