אני אוהבת לבשל, אני אוהבת את היצירתיות ואת התהליך וגם את האכילה. לאחרונה הבישול הפך אצלי למקור תסכול. נולי שפעם היה מוכן לטעום מהכול ובאמת אכל הכול מתחיל להיות בררן ולפעמים הוא גם מדבר בצורה ממש מעליבה על מאכל שלא נראה לו.
אני לא מוטרדת מהתזונה שלו כי בסך הכול הוא אוכל מאוזן, המשקל שלו טוב לגילו וזה גם חלק מהאני מאמין החינוכי שלי לא לעשות עניין מאוכל.אבל אני כן מוטרדת מהיכולת שלו לפגוע בי כל כך בקלות בלי להבין שהוא פגע בי, גם כשאני אומרת לו במפורש שהוא פגע בי בצורה שבה התבטא הוא לא ממש משנה את ההתנהגות שלו. לפעמים נראה לי שיש בו צד שנהנה לעשות דווקא אבל זה לא אומר שבא לי שידרכו עלי. אני מגיבה בחומרה אחרי שגם התעלמות מדיבורים מרגיזים לא עוזרת.
טוליו מחמיא לי כשמצליח לי תבשיל אבל יש דברים שהוא נמנע מלאכול מסיבותיו שלו וזה אומר גם שהבישול שלי פחות מגוון כי הרי אני רוצה שיאכלו. הוא גם מגבה אותי ושנינו מגיבים בחומרה כשנולי מדבר לא יפה.
אבל החשק להשקיע בבישול הלך לי, הדחף היצירתי שלי (שהוא גם לא במיטבו) הולך ודועך, אני שונאת כשתפקודי הבית נכנסים להילוך נמוך. זה לא שיש לנו חלוקת תפקידים רשמית בבית אבל כשאני לא עושה דברים לא נעשים. אני שונאת את זה שאני מושפעת כל כך מההתנהגות של הילד שלי ולא פועלת מתוך דחף פנימי. הרי אני לא רוצה לחיות עם צורך מתמיד באישור מהילד שלי.
אני מרגישה ששמחת החיים אוזלת ממני, אני מרגישה שאני רוצה למצוא את הדברים שיגרמו לעיניים שלי להבריק, אני רוצה לקבל מעצמי אישור ליכולות שלי ולא להיות מוגדרת רק מעצם היותי אם או רעיה. אני מרגישה שאני הופכת לאדם שאני שונאת.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
