אני רוצה מקצוע שקשור בכתיבה. כשאני כותבת אני מרגישה במקום הבטוח שלי. המקום שלי. אני רוצה להתאמן בסוגים שונים של כתיבה ולא רק בכתיבה לבלוג. אני רוצה לכתוב סיפור קצר לתחרות השנתית שעושה הספרייה שלנו. יש בי קול שאומר שזה יומרני להגיש סיפור שעוד לא נכתב לתחרות.
אני מנסה להשתיק את הקול הזה ולמצוא את הדרך הנכונה לכתיבה שלא תהיה "רק על עצמי לספר ידעתי" אבל לא תהיה רחוקה מעצמי עד לרמה שאני ארגיש אליה ניכור. אני לא רוצה לחקות אחרים. אני רוצה למצוא את הקול הייחודי שלי.
הכתיבה היא הרבה עבודה קשה ויעידו על כך ספרי הכתיבה השונים ובמיוחד הלבן ההוא עם הנוצה של ג'וליה קמרון . אני לא מזכירה את שמו בגלל שכרגע אני נהנית להתחבר דווקא לצד החזותי של הספר. אני נהנית להתפעל מעטיפות. התחברתי אליו קשות עד כדי כך שאני אקנה אותו. מזמן לא קניתי ספר. הספריות השונות הן מגרש המשחקים שלי מילדות ויש לי ערימות ספרים שעונים להגדרה ספרים שרציתי לקרוא כי...
אבל בסוף אני מוצאת את עצמי עייפה מכדי לקרוא. ואפילו בבקרים שהם שלי אני עושה דברים אחרים.
חמותי ואני קראנו את אותו ספר בו זמנית. היא בספרדית ואני בעברית. כיכר היהלום של מרסה רודורדה. ספרדיה קאטאלנית. מזמן לא הייתי מסונכרנת עם מישהו בקריאה ויש בזה משהו מקרב. לראות מישהו, אפילו זר שקורא את אותו ספר שאני קוראת.
מענג אותי לשמוע אנשים משתמשים במילים שאני מכירה את פירושן אבל לא שמעתי אותן שנים. הליצן הרפואי אצל רופא השיניים של נולי השתמש במילה אמודאי וגרם לי ממש להתמוגג ממנו. אולי מהטבעיות בה המילה יצאה לו מהפה. הוא גם הכיר בעל פה שירים מ"והילד הזה הוא אני". אדם עם נפש של ילד.
שפה משותפת קוראים לזה.
אני אוהבת אנשים שאוהבים את מה שאני אוהבת. למשל הפוסט של יעל סלע שפירו שעוסק בספרייה הביתית שלה.
וגם הכשף היומיומי של רוני
וחוץ מזה אחת מהתלמידות שבאות אלינו לסדנה תמיד מחייכת, תמיד חוגגת את החיים ובלי להתכחש לכאב ולצער. ותמיד נותנת אנרגיות טובות וחיבוקים. כל כך טוב לי לראות אותה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
