בימים האחרונים אני חווה בצורה אינטנסיבית יותר את ההורות שלי .יצא שאני הייתי צריכה להיות ההורה המטפל הראשי בבית (בדרך כלל הטיפול מתחלק בהתאם ליכולת של כל הורה ברגע נתון , אני מודה בצער שבהרבה מקרים אני לא המטפלת הראשית) יש רגעים של התפעמות והתרוממות רוח מכמה שהילד שלי חכם ומתבטא יפהפה ויש לו חוש הומור נהדר והוא רוקד נפלא ואז מגיעים הרגעים בהם אני מרגישה שקיבינימט, שמישהו ייקח ממני את הילד הזה (המצב החריג אומר שאין מישהו שיכול לבוא ולהושיע)
לפעמים אני ממש בורחת מתפקידי כאמא, זה לא שאני מסכנת את הילד באיזו צורה אבל לפעמים קשה לי להכיל אותו, את האנרגיות המתפרצות של ילד בן חמש, את הפער הבלתי נסבל בין ההתנהלות האיטית משהו שלי (אני אדם שהקצב שלו איטי) לבין התזזיתיות הקופצנית שלו.
את היום סיימנו מרוטים אם כי הצלחנו לדבר על זה אמרתי לנולי שאני מרגישה שהייתי צריכה לתת לו יותר תשומת לב אבל שיבין שאני זקוקה גם לזמן שלי אבל אני מבינה שאי אפשר לצפות מילד בן חמש להעסיק את עצמו כל הזמן אלא רק חלק מהזמן.
היום למדתי משהו חדש ישן, ככל שאני נלחמת יותר בצורך שלו בתשומת הלב שלי כך אני מבזבזת את האנרגיות שלי לשווא כי זה לא כאילו אני באמת יכולה להתמקד במה שאני עושה.אני באמת מקווה שמחר ארגיש נכונות להיות נטו איתו כשאני איתו.
הוא ילד ממש חכם, כבר אמרתי? וברגע שאני תופסת מה גורם להתנהגויות מעצבנות אני יכולה לדבר איתו על זה. זו הרגשה טובה לדעת את זה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
