המקום של ג'וליאנה

אתמול שידרו בטלוויזיה את הסרט התיעודי Strangers no more המספר את סיפורו של בית הספר ביאליק רוגוזין הקולט ילדי פליטים ועובדים זרים.

אחד הדברים שנגעו ללבי הייתה התפיסה שלהם שבית הספר הוא בית ולכן הוא יישאר פתוח גם מעבר לשעות הלימודים. לרבים מהילדים (ומשפחותיהם, למי שיש) בית הספר הוא אכן בית ואולי כרטיס הכניסה שלהם לחיים אחרים. מנהלת בית הספר אמרה גם שלנו כיהודים חובה מיוחדת לעזור לפליט  גם כדי לזכור מאיפה באנו.

רואיינו שם ילדים שעברו חוויות קשות מאד, ילדים שראו את בני משפחתם נרצחים לנגד עיניהם, ילדים שמעולם לא ביקרו בבית ספר. ועם כל הפצעים האלה בית הספר הצליח להשאיר להם משהו מהילדות. לראות את עיניו הנוצצות של הילד שקיבל משקפיים לאחר שאותרו אצלו קשיי ראייה או לראות איך הילדים מסייעים בקליטת ילדים שאינם יודעים את השפה לאחר שלפני מספר חודשים הם היו באותו מצב.

חשבתי על זה שילד שמתחנך במוסד כזה הוא ילד שאין סיכוי שבעולם שהוא יהפוך לאדם רע. ילד שמתחנך על ברכי הטוב והנתינה לא יכול לצאת אדם רע.אין ספק שלמרות שאותם ילדים עדיין חיים במחסור ועדיין חרב הגירוש מוטלת על רבים מהם הם מתמלאים מכל האהבה והתמיכה שהם מקבלים בבית הספר .

אחד מההורים אומר למנהלת שהוא רוצה לגדל את ילדיו בשלווה ובמקום השליו בעיניו הוא ישראל. המנהלת הסתכלה עליו במבט מופתע והזכירה לו את הבעיות הבטחוניות בישראל ואת העבודה שישראל לא נחשבת כלל למקום שליו. הוא לא השתכנע. זה גרם לי לחשוב כמה אנחנו בני מזל , לחיות את השגרה שלנו בשלווה (יחסית.. יחסית) , לחיות ברמת חיים סבירה, לתת לילדים שלנו חינוך טוב. מסתבר שכל זה לא מובן מאליו. בשביל אותו פליט אנחנו בפיסגת האושר לא פחות.

אנחנו זקוקים לתזכורות כאלה, כל הזמן!

ואני מרגישה שאני צריכה להשתחרר מהמקום המסכן שמקטר על הטרדות הקטנות של החיים. זה לא עושה לי טוב וזה פשוט לא נכון לחיות ככה.