המקום של ג'וליאנה

משפחות זה נושא שמרתק אותי באופן חריג. אולי כי יש בי חצי משפחתי שאני יודעת עליו מעט מאד וכבר אין את מי לשאול. אתמול בביקור שלנו חמותי שלפה את גלוית הברכה ששלחה לה דודתה מצ'ילה. ניסיתי למקם את דודתה באילן המשפחתי שבראש שלי (משפחתולוגיה זה תחום שטוליו מעולם לא הצטיין בו) ואז זרמו הסיפורים. סיפורים על חברות ועל טרגדיות משפחתיות מסתוריות . זה שנהרג בתאונה מסתורית אחרי שניסה לרוץ לתפקיד בבחירות וזה שהתאבד (היה דיכאוני) ועל הסופר המיוסר וזו שהתחתנה עם גבר שכפול מגילה. בקיצור מעיין שופע של סיפורים. אחר כך חמותי הביאה את אלבום התמונות ואז גיליתי את חמותי הצעירה מחייכת ומאוהבת (לא בכל התמונות, בחלקן היה לה הפרצוף הרציני שיש לה היום. חמי לעומת זאת הוא חיוך מהלך) ושפע של בגדים ונשים שנראו כמו שחקניות קולנוע משנות ה30 וגברים מעונבים. אלה שמחייכים ואלה ששומרים על פאסון.

מצחיק היה לראות את טוליו  ונולי וגיסתי בתווי הפנים של חמותי וחמי הילדים. מטען גנטי .

טוליו נדהם מהסבלנות וההקשבה שלי ועוד יותר מכך שהרבה סיפורים הוא בכלל לא הכיר.

אני גם מאד משתעשעת ממידת הקונקרטיות שבה חמותי זוכרת . חמותי זכרה למשל שבחתונתה היא הייתה מעוצבנת כי הביאו אותם ברכב שהדלת שלו לא נפתחה טוב.  או את אותו יום בו הלכו לפארק היא ובני דודיה כשאחת מהן הייתה חולה מאד בבית . היא גם לא נעדרת הומור עצמי. למשל על תמונה אחת שלה ושל אחותה היא אמרה: "הנה האחיות הזועפות".

הרגשתי שגיליתי שם באלבום עולמות שונים ומשונים. מקום אחר תקופה אחרת ואנשים שלכל אחד יש את הסיפור  שלו. עצוב לחשוב שחלק מהאנשים התאדו ויתאדו בשכחה האנושית. כל סיפור קטן כזה הוא חלק מהמטען האישי של האישה שילדה את טוליו שלי. זה מדהים כמה סיפורים משפחתיים משפיעים על חיינו הנוכחיים.

למשל במשפחתי אמרו תמיד שצריך להיפרד בטקסיות עם נשיקה וברכה. מקור המנהג היה דודתה של סבתי שיום אחד בעלה חיפף בפרידה ולא נישק אותה מתוך ביטחון שישוב. ונהרג  כאשר הפדאיונים ירו על האוטובוס בו נסע. הסיפור הזה השפיע על כולנו . משהו מהחרדתיות שלי מקורו באותו סיפור.

חמותי אמרה לי שהיא מקווה שהנכד שלה או בנו יהיו בעלי כישרון כתיבה ויום אחד יכתבו את הסיפורים.

ואני חושבת שאולי יום אחד אעשה את זה בעצמי.