טיול בנוף
הררי. כבישים סיבוביים עד כדי בחילה ופתאום נגלה הים לרגע קט בין ההרים. בהתגלות
זו יש משהו שמרחיב את הנפש.
זה לא מקרי
שתיירים אוהבים מקומות שכאילו נועדו לתיירים. ברמה המוצהרת תמיד הייתי התיירת הזאת
שחושבת שהיא תהיה מיוחדת, תכיר את
המקום כהווייתו ותתחכך באוכלוסייה. ובכן,
בטיול הזה גיליתי שאני לגמרי תיירת רגילה.
המלון שלנו
בקורדובה שכן ליד שכונה שבחיים לא הייתי מתקרבת אליה. מקום שכונתי מאד בו הנשים
יושבות כל היום ברחוב על כסאות פלסטיק (כי הדירות קטנות וצפופות ובעצם המרחב
הציבורי הוא המקום היחיד בו אפשר להרגיש בנוח) וצורחות על הילדים צרחות מקפיאות
דם. מקום בו חבורה ענקית של ערסים נדחקת לאוטובוס.מקום בו כל הקירות מלאים
בקשקושים מכוערים (כולל צלבי קרס) מקום כועס בו עצם הנוכחות שלנו כתיירים גרמה לי
להרגיש שחייבים להסתלק משם מהר ולקחת מונית ליעד.
מקום כועס
זה לא שלא
התחככנו באוכלוסייה המקומית. נהרנו כמו כולם ליריד האביב בו אנשים בכל הגילאים
לובשים את התלבושת המסורתית , רוקדים
פלמנקו במתחמים מיוחדים ועושים דברים שבכל הירידים עושים. המצלמה שלי עבדה שם בלי
הפסקה כי אין דבר מקסים מילד מחופש מובל ע"י סבתו המחופשת.
נהניתי מאד
לבקר בעיירה הציורית מיחאס שמציעה את החוויה התיירותית במלואה כולל הרבה שופינג
לתיירים במחירים סבירים, נוף משגע
ואוכל טעים ואפילו חוויית התמקחות עם סוחר מרוקאי חמוד שזיהה את ישראליותינו
מקילומטרים למרות שכמדיניות הסווינו אותה.
ובכל זאת לא
היינו עד כדי כך תיירים. לא עלינו על כרכרה עם סוסים לסיור מקומי (כמעט בכל עיר
הוצעה חוויה כזאת)
לפעמים נוח
להיות מסומנת כתיירת מטומטמת. הצלחתי לעצבן צוענייה שהחליטה שאם היא נותנת לי ענף
של צמח כלשהו במתנה אני חייבת לה כסף על הדרך היא קראה לי במחטף אופייני בכף היד
(אמרה לי שאתחתן יום אחד עם טוליו,
תודה באמת) ואז כמובן דרשה כסף. אני עומדת מולה עם חיוך דבילי על הפרצוף. מחטטת
בארנק ובוחרת מטבע שיצא מן המחזור ונותנת לה אותו בתמימות. הצוענייה התעצבנה אבל
קלטה שאין עם מי לדבר ושאם היא רוצה להרוויח עדיף שתתפוש תיירת אחרת פחות מטומטמת.
לפעמים התום
(המזוייף) מציל.
למרות
התנהגותי הלא אחראית הארנק נשאר איתי לאורך הטיול.
יש לספרד קטע
עם הצוענים. מצד אחד הם מאז ומתמיד נחשבו למטרד. השם שלהם בתור אנשים שהחוק לא
בראש מעייניהם. ה"אחר" האולטימטיבי. ומצד שני הם חלק מאד משמעותי
מהתרבות הספרדית או לפחות מהדימוי התיירותי של ספרד כך שנראה לי שמחזיקים אותם
כסוג של קישוט. יש מקומות שלא הצלחנו לבקר בהם שמלמדים על חיי הצוענים במערות של
גרנדה, מתקיימים שם מופעי פלמנקו
וכו'. הם מצידם ערמומיים כסוג של אסטרטגיה השרדותית מה שאומר גם שהם קשים לעיכול
ולא משתלבים בחברה. מאד קשה להסתכל על צוענייה בלי שהיא נתפסת כאיום כלשהו. לא היה
לי קל עם זה.
טוליו ראה
בטלוויזיה כתבה שנעשתה על רופאה ממוצא צועני כמופת להשתלבות חברתית. הוא טוען
שהכתבה הזכירה לו את הצורה בה הבדווים נתפסים בישראל.
קורדובה שבתה
את לבי בזכות העציצים הכחולים התלויים על הקירות הלבנים והחצרות הקטנות והמטופחות
שלה (פתוחות להצצה לתיירים). בגרנדה היינו באלבייסין (שכונת הצוענים המשקיפה על
האלהמברה) מוסיקה טובה, רצפות בולטות
שהורסות את הרגליים, נוף ואוויר צח
להדהים. כמובן ביקרנו באלהמברה-כמות מטורפת של יופי מאולף ומתוכנן . שם גם חטפתי
אלרגיה מעצבנת בעיניים.
המקומות בהם
היינו:
סביליה,קורדובה,גרנדה, אלמונייקר,
מיחאס, מלגה,רונדה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
