לפעמים אני מרגישה שיש לי יותר מדי ספרים. אני מרגישה את זה כשאני מתקשה לבחור איזה ספר לקרוא ובסוף לא קוראת בכלל.
אני מרגישה את זה כשאני מרגישה שתנועת היד שלי אל השידה שליד המיטה נחסמת בערימה.
אני מרגישה שאני מוקפת מילים וזה מסחרר אותי ומבלבל אותי.
ובכל זאת אני רוצה עוד ואני שואלת ספרים מהספרייה בעבודה ומהספרייה העירונית וכל העסק מתחיל להיות מגוחך.
ואני לא רוצה להפסיק לרצות. ממש לא!
יש לי בספרייה ספרים שספק אם אקרא אבל הם סוג של מזכרת.
ואולי אני צריכה לקחת על עצמי פרוייקט ולקרוא את כל מה שיש לי?
אני יותר מדי אוהבת אוכל. אני אוהבת את ההתעסקות בו אבל היא מעייפת אותי. אני מגלה לאחרונה שהתזונה שלי פחות מאוזנת ולא באמת מתאימה לאוהבי אוכל אמיתיים שנהנים מכל ביס. מין תזונה שנשענת על הרגלים עד כדי כך שהיא הופכת למשעממת.
אני רוצה לשקול פחות. זה משפט שחוזר פה אחת לכמה פוסטים. אני מרגישה שהגוף שלי כבד ואת הכובד אני לא אוהבת. יש נשים שמנמנות שהן גם קלילות אבל לא אני.
יש לי יותר מדי אבק בבית. אני לא רוצה להילחם בו מלחמה חסרת פשרות כי זה אומר בעצם להחליף את סיזיפוס בטיפוס חסר הסיכוי על ההר עם הסלע.
אבל אני כן רוצה לעשות יותר ממה שאני עושה. אתמול גיליתי ששטיפת הרצפה בשיטה של העוזרת (לשעבר) שלי לוקחת הרבה פחות זמן מהשיטה שלי שאומרת קודם להציף ואחר כך להתחיל לאסוף את המים עם יעה כי אין פתח ניקוז.
יותר מדי מים...
זה כדי להסביר איך ההרהור הזה נכנס לפוסט על יותר מדי.
סופי השבוע הם ואקום של אפשרויות. החום הבלתי מתפשר של אתמול גרם לי לחשוב שלא חייבים שבכל סוף שבוע תהיה תכנית. נולי החליט שאנחנו ישנים יותר מדי ובא להעיר אותנו. נולי המתוק גדל בקצב מטורף וזה אומר גם שהוא הפך להיות עור ועצמות. כשהוא קופץ עלינו במיטה אנחנו נדקרים. ואז צץ לי רעיון ולקחתי אותו לגינה כדי לפרגן לטוליו שעות שינה. היה עדיין נעים להפתיע ואני יזמתי כל מיני משחקי ספורט כדי לעייף אותו (הצלחה חלקית) וכשחזרנו טוליו היה כל כך מאושר שהרגשתי ממש טוב עם עצמי.
טוליו גמל לי בכך שאפשר לי שנ"ץ מלכותית של שעתיים. קצת יותר מדי שינה כך התברר לי בלילה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
