המקום של ג'וליאנה

מאז ומתמיד הייתי "ציפור לילה". אני מרגישה ששעות הלילה הן השעות הטבעיות לי. השעות שבהן הכי מתחשק לי להיות פעילה ולהתרוצץ ברחבי הבית השקט.

כשנולי היה תינוק חייתי בתחושה כאילו אני מתחת למים והעולם מקיף אותי. את הכול הרגשתי בעמימות הזאת של העייפות. נו, זה ידוע, כשיש תינוק לא ישנים יותר מדי.

שמעתי על אנשים שזקוקים לשלוש שעות שינה וזה מספיק להם. אני זוכרת גם פרק ב"אבא אמריקאי" בו הוא מגלה תרופה שתמנע ממנו את ההזדקקות לשינה.

מקנאה! הקנאה נוזלת ממני!

וכיום אני חייבת לקום מוקדם כי יש חובות. הורות ועבודה. אבל עדייןא ני לא מסוגלת ללכת לישון מוקדם למרות שזה הדבר המתבקש. זה כאילו לסרב להודות שחיי הם רק בית עבודה.

אז מה אני עושה בשעות ה"פנויות". אני אוהבת לקרוא כשהעיניים לא בוגדות בי אבל דברים דביליים שלא דורשים ממני מאמץ. אני אוהבת לצפות בטלוויזיה אבל רק בתכניות קצרות בלי יותר מיד פרסומות בגלל שאני נרדמת בפרסומות ואין דבר מבאס יותר מלהירדם מול הטלוויזיה.

אני צופה ב"מחוברות" ואז מתקשרת אלי חברה. ניסינו להשיג אחת את השנייה כל היום אז אני עונה ואנחנו מדברות קצת בסלון מיני שיחת נפש.

ואז דקה לפני שהעיניים נעצמות אני נזכרת במה שלא עשיתי. העציצים שהתחלתי להתמסר אליהם  דורשים השקייה, יש כביסה במכונה.משקה ותולה.

ואז אני צונחת במיטה ושומעת את הצפצוף. נולי הרטיב. ואז צריך לקחת אותו לשירותים ולארגן אותו מחדש לשינה עם בגד יבש.

ואז הלב שלי דופק ואני פשוט אל מסוגלת להירדם. אני מתלבטת אם בכלל לנסות או שלא אבל בסוף שוכבת שעות במיטה ומחכה שהגוף שלי ירגע.

ואז אני נרדמת וחולמת חלום נחמד דווקא . שאנחנו גרים בשדרות רוטשילד. אני בעיקר מתלהבת מהפוטנציאל שכרוך בעובדה זו ואז אני מתעוררת במיטה במודיעין. כרגיל מאוחר מדי ואני לא אספיק להתקלח.