המקום של ג'וליאנה

נולון לפעמים עוצם את עיניו והולך מגשש בידיו באוויר ומנסה לחוות את החושים האחרים שלו. אני זוכרת את הסקרנות הילדותית הבריאה הזאת לחוות את העולם קצת אחרת ולכן כאשר שמעתי על דיאלוג בחשיכה ידעתי שאני חייבת לעשות את הסיור הזה פעם.

ואותה פעם הגיעה. חברתי השיגה לנו כרטיסים והגענו שתינו למוזיאון הילדים בחולון.

כאשר נכנסנו למתחם החשוך החלטתי ביני לבין עצמי שאני משנה פאזה ופשוט סומכת לחלוטין על החושים האחרים שלי ועל המדריך המקסים (והעיוור)שהוביל אותנו. היו רגעים שהרגשתי חרדה קטנה (מדובר במתחם חשוך שלא רואים בו כלום) אבל מהרגע בו ילדעתיש שום דבר לא יקרה לי ושחררתי את הצורך בשליטה זה התחיל להיות ממש מהנה. למעשה השליטה שלנו בחיינו היא אשליה ועדיף לשחרר את הצורך המתמשך הזה ולתת צ'אנס לדברים לקרות.

אני מרגישה שדברים הולכים הכי טוב כשנעלם הפחד הזה להיכשל. במתחם חשוך בו את לא נראית אלא רק נשמעת את יכולה לנדוד ולהקשיב לצבעי הקול של אנשים שראית קודם בחטף או לא ראית בכלל . למדריך היה קול חם צעיר ובוטח ומאד הפתיע אותנו לגלות שהוא בן 60. הרגשתי את צבעי הפחד בקול של חברתי בסיטואציות מסויימות בהן התנתקה מנקודות הציון בדרך.

גם המדריך הסיק מסקנות לא נכונות על סמך פרטים קטנים. אני הזכרתי את נולי והיא לא הזכירה את ילדיה אז הוא חשב שהיא רווקה. אחר כך הוא חשב שאני אמא שלה (אולי יש  משהו אימהי בקול שלי...) זה היה משעשע לראות איך אנחנו לומדים אנשים שפגשנו לראשונה.

היה נהדר לחוות את הפירות והירקות בשוק ע"י מישוש וריח. הצלחתי אפילו לזהות מטבע של עשרה שקלים באמצעות מישוש בלבד והרגשתי מלכת העולם.

חשבתי על כך שאולי חושים אחרים  אצלנו מקופחים בגלל שחוש הראייה כל כך דומיננטי.אולי גם המסקנות שלנו על אנשים מסתמכות יוותר מדי על המראה שלהם ופחות על פרטים אחרים סמויים יותר.

אני שמחה להיות בצד שיש לו את הבחירה על איזה חוש להסתמך אבל מרגישה שלמדתי בסיור הזה משהו על הקושי הפנימי שלי.