המקום של ג'וליאנה

מה לעשות שדווקא כשהמחאה הציבורית המוצדקת והמלהיבה הזאת תופסת אותי במין תקופה כזאת של התכנסות וחוסר אנרגיות לצאת ולהצטרף להמונים ולהרגיש את תחושת השחרור הזאת של המהפיכה והיכולת לקטר על כל מה שנוגע למעמד שלי. לשבט שלי.

עם כל העזרה הרבה שאני מקבלת החופש הגדול שוחק אותי עד דק. אני כל הזמן מקבלת תזכורות לכך שהחופש הוא אולי גדול אבל לא שלי. צריך ללכת לעבודה כדי לא לבזבז לרוח את ימי החופש שאני אזדקק להם

וחוץ מזה נולי מסתובב עם פצעים מזעזעים  על הרגל. זה התחיל משפשוף ונגמר באנטיביוטיקה לעשרה ימים. מסתבר שיש חיידק שנקרא אימפטיגו שנדבק לפצעים קטנים והופך אותם תוך יומיים לזוועה מהלכת. הרופאה שילחה אותנו עם ים מרשמים ונזיפה.

השנה אני כאמור אמא רעה שלא מארגנת לנולי ממש מסיבת יום הולדת אלא אירוח צנוע של הורים וסבים וזהו. במקום להרגיש משוחררת אני מרגישה אשמה.

והאויב הכי גדול שלי הוא השמש. מסתבר שבזכות התפיסה הזאת יש לי מחסור בויטמין D.

ונולי לעומת זאת מלא אנרגיות כרגיל. אנחנו לא מוציאים אותו מספיק אז את כל האנרגיות הוא מוציא בבית. הוא התלהב כל כך מקונג פו פנדה שהוא הפך את הסלון לזירת קונג פו. 

אתמול רוב הזמן טוליו היה עם נולי ואני דפקתי שינה מטורפת של שעתיים. התעוררתי יותר עצבנית וצעקנית ממה שהייתי.

ואני כל הזמן קוראת פוסטים מקסימים באמת של אימהות סבלניות ויצירתיות (אבל עם חוש הומור מה שאומר שאני גם לא יכולה ממש לשנוא אותן) וחושבת לעצמי: האם רק אני כזאת דפוקה?