אני לפעמים מתלבטת בשאלה איך מכינים את הילד שלי לחיים האמיתיים.
נולי בילה שבת עם בני הדודים שלו אצל ההורים שלי . כשהם חזרו מטיול הוא איכשהו הצליח ללכת לאיבוד. הוא גילה קור רוח וניסה לפנות לאנשים כדי שיעזרו לו. חלק לא התייחסו אליו, אולי לא שמו לב כי היו שקועים בשיחה. ובסוף הוא מצא מישהו שיעזור לו.
ההורים שלי סיפרו לי על זה ואני דיברתי עם נולי והחרדה געשה לי בבטן. הפחיד אותי יותר שהוא דיבר עם זרים אפילו שזה התבקש במצבו.
אמרתי לנולי שאסור לדבר עם זרים כי אל כל האנשים טובים אז הוא אמר לי בתום הילדותי שלו: "מה הבעיה, אני אשאל אותו אם הוא איש רע." חוץ מזה הוא הדגיש שהאנשים שהוא פנה אליהם לא התלבשו כמו אנשים רעים ולא היה להם רובה. שיניתי נושא אחרי שהרגשתי שכל השיחה מונעת מהפאניקה הטהורה שלי ולא באמת עוזרת.
לא מזמן כשעברתי על החומר שיש לנו בעבודה מצאתי ערכה מצויינת שנקראת סיפורי דוסו לילדים. יש שם כל מיני דמויות של בעלי חיים והם נתקלים בכל מיני סיטואציות מאיימות או לא נעימות ודרך הסיפורים הילדים לומדים להקשיב לתחושת הבטן שלהם ולבקש עזרה ממבוגר כשצריך. ובעיקר חושבים על פתרונות. אהבתי את היכולת לתאר סיטואציות מדוייקות עם ריחוק מסויים (מדובר בבעלי חיים ולא בבני אדם) ואת היכולת לגרות את המחשבה ולחשוב יחד על פתרון.
ואני לא הייתי ילדה מוכנה לחיים. זה לא שלא ניסו להכין אותי ולהזהיר אותי מדיבור עם זרים אבל אני יכולה לתאר לא מעט סיטואציות בהן הוטרדתי מינית והגבתי מתוך תמימות טהורה. וגם סיטואציות בהן לא הוטרדתי מינית אבל היו לי תחושות בטן לא טובות ולא נהגתי לפיהן.
אני שהייתי ילדה משתפת בסך הכול לא תמיד סיפרתי. לא סיפרתי בזמן אמת שהמורה בכיתה ד' שנותן שיעורים פרטיים לקבוצות קטנות אחרי שעות הלימודים נותן לי תחושה לא נעימה. הוא לא עשה שום דבר קונקרטי אבל כל זמן השהות איתו הרגשתי מאויימת ופחדתי להיות לבד איתו. אני זוכרת את תחושת הבטן הזאת עד היום ופשוט לא ידעתי להגדיר אותה במילים.
ואני רוצה שנולי יהיה מודע וקושב לרגשות שלו ולא יפחד לשתף אותנו וידע להגן על עצמו.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
