לפני חמש שנים שכבתי על המיטה מחוברת למוניטור שהראה פעימות לב קטנות ולא סדירות. ולא היה לי מושג מה מחכה לי. חשבתי שאני יודעת אבל לא ידעתי.
והנה, אני אימא כבר חמש שנים. ותיקה שמגדלת ילד שחשבתי שהוא שלי אבל הוא בעיקר של עצמו. ילד שכמוני מגרש המשחקים שלו הוא מילים.
ילד שמשנה לשנה העגלגלות התינוקית שבלחייו פוחתת ועכשיו הוא ילד רציני ארוך ורזה וממושקף. ילד שיודע מה הוא רוצה.ילד שכבר לא מוכן שיכסו אותו בנשיקות כמו בעבר . גופו ברשותו.
ילד מלא המצאות. ילד שעושה גילגולים של קפואיירה על השטיח. ילד שאוהב לרקוד ולשבת עם ספר ולנסות לזהות את האותיות. ילד שלומד מילים בספרדית מתוך רצון אמיתי לדעת ולא בגלל שלוחצים עליו. ילד סקרן ששואל שאלות מטפיזיות ותיאולוגיות על ימין ועל שמאל.
ואני מרגישה שלמרות שאני חמש שנים אמא אני עדיין לומדת את תפקידי. התפקיד הזה משתנה כל הזמן ומה שהיה נכון לשנה הקודמת כבר לא נכון לעכשיו.
אני לומדת שלא תמיד צריך לדבר ורצוי להקשיב. אני לומדת לבחור את המאבקים שלי מולו, אני לומדת להיות לצידו, אני לומדת לבנות לו את מערך הגבולות שלו.
וזו לא למידה קלה. לעתים היא כואבת, לעתים היא באה עם כישלונות מהדהדים אבל אני מרגישה שגם אני צומחת עם הלמידה הזאת.
נולי בן יקר שלי, תודה לך על כל הלמידה הזאת ועל מה שאתה. אני מרגישה שהתברכתי בך.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
