המקום של ג'וליאנה

אני שייכת לסוג האנשים שהנטייה הטבעית שלהם היא להתנצל. אני כל כך לא יכולה לשאת את זה שפגעתי או טעיתי  שאני גם מגזימה עם זה לכיוון השני.אני כבר מקבלת הערות על כך שאני מתנצלת יותר מדי וזה בא לפעמים על חשבון הפסאדה של האדם שכמעט לא טועה.

אני לא חושבת שהתנצלות מקטינה אותי , אני מאמינה שטעות היא דבר אנושי וכשטועים צריך להודות בזה.

אבל יש משהו בדינמיקה הזאת של ההתנצלות הכמעט אוטומטית שכן מקטין אותי. אני נוטה לרוץ מדי למקום המתנצל כי הוא מקום שאני מרגישה בו נוח.אני מרגישה נוח במקום הקטן והחביב והלא מאיים אבל יש לזה מחיר. אני אולי מצליחה להתחמק מעימות אבל אני כועסת על עצמי על הטעות, האגו שלי נשחק כל פעם קצת ואני מרגישה לפעמים חסרת משמעות ברמות קשות.

אני לא יודעת מה באמת מגיע לי ואם מגיע לי, אני לא יודעת מה לדרוש מעצמי ואני לא יודעת איך למצב את עצמי.

ואני מתחילה להרגיש את המחיר של ההססנות המתחבאת הזאת.